הועדה הציבורית לחקר רצח יצחק רבין
  www.therabinkilling.com
חקר רצח רבין
יום ב', ב’ בתמוז תשע”ז
הראיון מובא בכתבת רוויטל ברכה ב'זמן תל אביב', ב-31.10.1997

ממשלת ישראל מודיעה בצער ובתדהמה רויטל ברכה, זמן תל אביב, 31.10.1997 ד"ר מוטי גוטמן היה הרופא הראשון שטיפל ביצחק רבין בליל ה-4 בנובמבר 95. היום, שנתיים אחרי, הוא אומר שהוא חושב עליו לעתים קרובות. "אני שב ורואה אותו בדמיוני. אני נכנס לחדר ניתוח וראש הממשלה שוכב שם, עירום ופצוע, כמעט ללא סימני חיים. זו תמונה שחוזרת ומופיעה אצלי גם בהקשרים פוליטיים , כשקורה משהו דרמטי. ההסתלקות שלו שינתה כל כך הרבה. כמה הפסדנו בגלל אדם אחד, מופרע, שעשה מעשה שהשפיע על החיים של כולם. רבין היה ראש ממשלה במק ום הנכון ובזמן הנכון. ההיסטוריה שלנו יכלה לזנק לכיוון שאני מאמין בו, ואיכשהו הכל נקטע. אז המראה בחדר ניתוח חוזר אלי". הרופאים שטיפלו בראש הממשלה נוהגים להיפגש ולשחזר את אותו לילה דרמטי. "כל הרופאים שטיפלו ברבין", מספר ד"ר גוטמן, "עובדים יחד, באותו בית חולים. דיברנו ושחזרנו את הטיפול בו, ולא בשיחה אחת. עשינו הסתכלות לאחור, מה עשינו ומה יכולנו אולי לעשות. רופא אחד דיבר עם חבר מחיפה, שאמר לו שאולי אפשר היה לחשוב על דרך טיפול כזאת או אחרת". חשבתם שאם הייתם פועלים אחרת הייתם אולי מצליחים להציל אותו? "המחשבות האלה, אם יכולנו להציל אותו, עוברות לי בראש, כמו גם לרופאים אחרים. אבל המסקנה שלי ושל כל הרופאים האחרים היא שלא. אי אפשר היה. הפגיעה היתה קטלנית, בלתי הפיכה. לפי כל מה שאני יודע וכל מה שאני חושב - לא ניתן היה להציל אותו. אבל המחשבות ישנן". אם רבין היה מגיע מהר יותר, הייתם מצליחים להציל אותו? "חשבנו ודנו בעניין הזה הרבה מאוד, אבל התשובה היא לא. מדובר בכדורים קטלניים ובפציעה קשה מאוד. גם אם היינו מטפלים בו מיד, לא היינו מצליחים להציל אותו. גם אם היה נט"ן בכיכר, לא היינו מצליחים. זה לא היה משנה כלום". המדינה השתנתה מאז רצח רבין? "חדלנו להיות עם אחד. וזה אחד הדברים שחשבתי עליהם כשראיתי את רבין בחדר הניתוח. פעם היתה תחושה שאנחנו עם אחד ולא חשוב מה יקרה, כולנו נילחם ביחד. והיום לא. הירייה הזאת חילקה אותנו לשני עמים. יגאל עמיר מייצג ציבור. זה לא רק שאדם אחד ירה בראש הממשלה ויש עשב שוטה בקרבנו. יש קבוצ ה גדולה מאוד בעם ישראל שחושבת שזה היה בסדר. נוצרה חלוקה בין אנשים שמאמינים בחוקים ואחרים שמאמינים שהם מעל החוק. וזה לא שוליים סהרוריים. אני מאמין שבהילולות לברוך גולדשטיין נמצאים רק חלק מהאנשים שהיו רוצים להיות שם". נפגשת עם משפחת רבין אחרי? "כן. נציגות מבית החולים הלכה אליהם בשבעה ונפגשנו עם המשפחה. היתה שיחה מאוד אינטימית. הם רצו לדעת פרטי פרטים וסיפרנו להם הכל. כמה פרטים שהם רק רצו לדעת. לא נפגשתי איתם מאז". ד"ר גוטמן היה רופא כירורגי כונן בלילה שראש הממשלה נרצח. במיון בבית חולים איכילוב עובדים בלילה רופאים מתמחים. במקרה של טיפולים מורכבים, כמו למשל ניתוח, מזעיקים את הרופא הכונן מביתו לבית החולים. באותו לילה ביקש מנכ"ל בית החולים, פרופ' גבי ברבש, מד"ר גוטמן להישאר בבית החולים בגלל העצרת. מתי נודע לך על הרצח? "בערך בשעה עשר בלילה. ישבתי בחדר שלי מעל המחלקה וכתבתי דו"חות. התורנית שלנו, ד"ר ענת רביד, דפקה על הדלת שלי ואמרה לי רוץ למטה. היא אמרה שיש אדם עם פצעי ירייה במיון. לא ידעתי מי זה, היא לא אמרה לי. רצנו למטה וראיתי בן אדם עם פצעי ירייה. כמה מהרופאים המתמחים כבר עשו טיפול ראשוני ראיתי פצוע קשה מאוד, בקושי היו לו סימני חיים. הוא שכב בחדר טראומה, עירום,אחרי שהרופאים גזרו ממנו את כל הבגדים, כמו שעושים בדרך כלל במקרים כאלה. חשבתי באותם רגעים מה צריך לעשות, התחלתי בטיפול, ורק אז אחת מהאחיות אמרה לי שזה רבין. הסתכלתי בפנים שלו וראיתי שזה אכן רבין". מה חשבת? "זה מוזר, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהלך הסכם השלום והולך להיות כאן איום ונורא. הייתי בטוח שזה פיגוע. לא העליתי על דעתי שמדובר בבחור יהודי וברקע פוליטי. לא יכולתי להעלות על דעתי דבר כזה". ההלם השפיע על הטיפול? "ברגע הראשון לא. חשבתי דווקא על השלום וחשבתי שיהיו בחירות, שהעבודה תפסיד ושהולך להיות כאן נורא. הכל נעשה מהר מאוד. זו סדרת פעולות שלא מצריכה מחשבה עמוקה, פעולות שאתה מיומן בהן מאוד". הבנת שהוא לא ייצא מזה חי? "ישר כשראיתי אותו, עוד לפני שידעתי שמדובר ברבין, חשבתי שהוא מת או הולך למות. הוא היה במצב איום. חשבתי שהוא לא ייצא מזה. אבל אחר כך, אחרי הטיפול בחדר הניתוח, חשבתי שאולי. היו רגעים בטיפול שחשבתי שנציל אותו". מה הדבר הראשון שעשיתם? "הדבר הראשון שעושים במצב כזה הוא לבדוק אם יש כניסת אוויר לריאות. ראינו שבצד ימין אין כניסת אוויר לריאות. הפתרון הוא להכניס במהירות צינור לתוך בית החזה. עד אז המוניטור לא הראה סימני חיים. אחרי החדרת הצינור הופיע דופק. בינתיים מישהו הכניס עירוי. הפכנו אותו וראינו את שני פצעי הירייה : אחד במותן השמאלית והשני מתחת לעצם השכמה הימנית. ואז החלטתי שהמשך הטיפ ול צריך להיות בחדר ניתוח. ביקשתי להודיע לד"ר יורם קלוגר (מנהל מערך הטראומה) ולפרופ' יוסי קלאוזנר (מנהל מחלקות לכירורגיה ב' וג') ופרופ' ברבש. אחר כך התברר לי שהם כבר היו בדרך, ורצנו במהירות לחדר ניתוח". כמה זמן הייתם בטראומה? "שם זה נראה כאילו זה ארך הרבה זמן. אחר כך, כשעשינו שחזור, התברר שזה היה 10 דקות, כמו שצריך להיות. בפצעי ירייה, ההחייאה מתמקדת בעצירת הדימום. ואת זה אפשר לעשות רק בחדר ניתוח". במשך כל הזמן הזה הוא דימם? "לא במיוחד. היתה נביעה של דם מאחד מפצעי הירייה ומהשני לא. בחדר טראומה הוא לא דימם. הכוונה היא יותר לדימום הפנימי. רצנו איתו לחדר ניתוח - אני והרופאים האחרים, הסניטרים - תוך כדי ביצוע הנשמה. לא היינו צריכים לעשות עיסוי לב, כי הלב פעם. ידענו שירו בו בחזה, שהוא הגיע מחוסר הכרה עם סימנים מסוימים של נזק נוירולוגי. אחרי שהגענו לאיזשהי יציבות, רצנו לחדר ניתוח להמשיך את הטיפול שם". מה חשבת בדרך לחדר ניתוח? "היה שקט שם. היו יחסית מעט חולים בחדר מיון ולא היה אף אחד בחוץ. כנראה שעדיין לא ידעו מה קרה וכל מי שהיה בחוץ היה עדיין בעצרת. היתה דממה בחוץ, זה היה מחזה סוריאליסטי. כל המסדרונות ריקים ואנחנו רצים במהירות עצומה. חשבתי איזה מהומה הולכת לפרוץ בעוד כמה דקות. איזה בלגן הולך לקרות בדקות הקרובות, שכל העולם יגיע ואיזה לחץ הולך להיות. הכל היה כל כך מהר שאפילו לא הספקתי להחליף בגדים וללבוש בגדי חדר ניתוח. ניתחתי אותו בבגדים הרגילים. רק כשיצאנו משם שמתי לב לזה שאני בג'ינס ונעלי התעמלות. רק אחרי הניתוח החלפתי בגדים, כדי לא לצאת משם ככה". לא רצית לדעת איך זה קרה? מי ירה בו? "בחדר הניתוח כבר ידעתי. אני לא יודע מי אמר את זה. אולי שוטר או מאבטח או הנהג שלו, שאמר שזה סטודנט יהודי ירה בו ותפסו אותו. זה מה שידעתי". מי ניתח אותו? "אני פתחתי לו את הבטן. בשלב הזה ד"ר קלוגר חבר אלי ולקח פיקוד. פרופ' קלאוזנר וד"ר ולדימיר יקירביץ הגיעו. יחד איתם הגיעה תגבורת עצומה וחדר הניתוח היה הומה אדם. היה נדמה שהמצב מתייצב, אבל זה לא ממש הסתדר. הוא לא התאושש ממש. הלב פעם, עצרנו את הדימום בבטן, אבל עיקר הבעיה היתה בבית החזה. מנהל מחלקת חזה דאז, ד"ר יקירביץ, ניסה לאתר את הבעיה בחזה". בשלב הזה חשבת שהוא יינצל? "בשלב הזה חשבתי שהוא יינצל. בערך בשעה עשר וחצי לא היה דימום בבטן והלב פעם יפה. אמרתי לעצמי: אנחנו נציל אותו. היתה לי תחושת הקלה עצומה, ואז הוא התחיל שוב לדעוך. היו הפרעות קצב. פתחנו את בית החזה לגמרי, עשינו עיסוי לב פתוח. כל פעולות ההחייאה האפשריות נעשו, ואז נקבע מותו". מי קבע את המוות? "כשפתחנו את בית החזה וראינו שהפעולות שאנחנו עושים לא עוזרות ולא משפרות, הבנו שהמצב אבוד. יש מצב בחבלה שהנזק כבר נגרם ולא משנה מה שתעשה. אתה ממשיך, אבל כבר לא יעזור כלום. יש רגע כזה שמטפלים בפצועים שאין דרך חזרה. ובשלב מסוים כל אחד מאיתנו הבין שזה חסר תועלת, אבל המשכנו עוד הרבה זמן , כמו שאנחנו תמיד עושים בטראומה". מי החליט להפסיק את ההחייאה? "ד"ר קלוגר. הוא אמר 'בואו נפסיק את ההחייאה, זה אבוד'. הפסקנו את ההחי יאה ובזה זה נגמר. בחדר היה רעש נורא. מספיק שכל אחד אומר מלה ונוצר רעש גדול. פתאום היתה דממה ותחושה של מועקה גדולה". מה עשיתם אחר כך? "אני נשארתי בחדר ניתוח. חלק יצאו החוצה. דיברנו בינינו על למה זה קרה, כל מיני תיאוריות, ומה יהיה עכשיו ואיך הגענו למצב כזה. התחושה היתה איומה. בחוץ היו כולם. כל הממשלה, המשטרה, משפחת רבין, נשיא המדינה. פרופ' ברבש ואפרים סנה, שהיה שר הבריאות, יצאו להודיע למשפחה. אנחנו נשארנו בפנים, כתבנו את הדו"ח, כדי שלא נשכח ולא נתבלבל". לאה רבין נכנסה? "יחד עם כל בני המשפחה, עם פרופ' ברבש ושמעון פרס. אנחנו נשארנו בחדר הניתוח. אני לא זוכר את הפרטים, אבל לא היו שם סצינות יוצאות דופן". מה עשית כשהגעת הביתה? "נמנמתי. לא הצלחתי לישון. דיברתי עם אשתי ובבוקר חזרתי לבית החולים. אני לא זוכר מה היה ביום שאחרי. היינו עסוקים בהמשך כתיבת הדו"ח". בכית? "לא".

 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS