הועדה הציבורית לחקר רצח יצחק רבין
  www.therabinkilling.com
חקר רצח רבין
יום ב', ב’ בתמוז תשע”ז
ספר זה מבוסס על חומר משפטי ממשפטו של יגאל עמיר, על דברים שניתן היה לשמוע או לראות במספר דיונים במשפט הנ"ל שבהם נכח הח"מ, על תגובות מעורבים בפרשה, על הסברים מפי אנשי מקצוע שונים ועל דיווחים עיתונאיים. בניתוח, מובאים בחשבון גם קטעים ועדויות שהוסתרו, שהועלמו או ששופצו.

נתן גפן עוקץ קטלני המוציא לאור: נתן גפן,  רמת גן,  תש"ס – 1999 הפרשנות וההערכות המובאות בספר זה מבוססות על חומר משפטי ממשפטו של יגאל עמיר, על דברים שניתן היה לשמוע או לראות במספר דיונים במשפט הנ"ל שבהם נכח הח"מ, על תגובות של מעורבים בפרשה, על הסברים מפי אנשי מקצוע שונים ועל דיווחים עיתונאיים. כבר בתחילתו של התחקיר בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל, אשר החל למעשה מייד לאחר הרצח, זוהו מספר דיווחים אשר הובאו בליל הרצח או ימים ספורים לאחריו, שהיו בהם אי התאמות או סתירות לגרסה הרשמית בפרשה. דיווחים אלו הושמעו או הוקרנו באופן חד פעמי והועלמו לאחר מכן מעין הציבור. כשפנה עורכו של כתב עת רציני לחברת קטעי העיתונות 'יפעת', כדי לקבל תמורת תשלום קטעים מסוג זה, סירבו עובדי החברה לבקשתו והפנו אותו למקור הידיעות. -- ניתן להוריד את הקטעים - כקובץ PDF, או לצפות בטקסט לא מעוצב, ללא התמונות.   תוכן עניינים 1.                     מבוא 2.                     סימני שאלה 3.                     טווחי הירי, הקליעים, הדימום ופערי הזמן 4.                     הממצאים הרפואיים 5.                     תוכנית העוקץ 6.                     סוכן ופרובוקטור? 7.                     משפחת רבין   1.              מבוא הפרשנות וההערכות המובאות בספר זה מבוססות על חומר משפטי ממשפטו של יגאל עמיר, על דברים שניתן היה לשמוע או לראות במספר דיונים במשפט הנ"ל שבהם נכח הח"מ, על תגובות של מעורבים בפרשה, על הסברים מפי אנשי מקצוע שונים ועל דיווחים עיתונאיים. כבר בתחילתו של התחקיר בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל, אשר החל למעשה מייד לאחר הרצח, זוהו מספר דיווחים אשר הובאו בליל הרצח או ימים ספורים לאחריו, שהיו בהם אי התאמות או סתירות לגרסה הרשמית בפרשה. דיווחים אלו הושמעו או הוקרנו באופן חד פעמי והועלמו לאחר מכן מעין הציבור. כשפנה עורכו של כתב עת רציני לחברת קטעי העיתונות 'יפעת', כדי לקבל תמורת תשלום קטעים מסוג זה, סירבו עובדי החברה לבקשתו והפנו אותו למקור הידיעות. החשדות המועלים בספר זה הם למעשה שאלות המתעוררות תוך כדי בדיקת חומר הראיות בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל. שאלות אלה לא קיבלו מענה בתקשורת הישראלית, וניסיונות להעלותן בה לא עלו יפה, בלשון המעטה. ולבסוף, עניין טכני: בספר זה מובאים לעיתים קרובות תצלומים של קטעי עיתונות במקום ציטוטים, ויש לקוראם כדי להבין את ההתייחסויות אליהם. 2.              סימני שאלה בליל ה- 4 בנובמבר 1995 נשמע קול ירי בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. זמן מה לאחר מכן הודיעו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כי ראש ממשלתנו, יצחק רבין, הגיע לבית החולים 'איכילוב' כשהוא פצוע קשה, וכעבור זמן קצר יצא מבית החולים ראש לשכתו של ראש הממשלה, איתן הבר, ובפיו הודעה על מותו. היורה, אשר נתפס במקום הירי, לא הביע שום רגש - לא שמחה ולא עצב, ונראה כבעל קור רוח עילאי. כבר בשעות הראשונות שלאחר הרצח ניתן היה להבחין במרכיבים של חוסר היגיון ושל אי עקביות בפעולתם של גורמים שונים - גורמים שהואשמו ברצח, גורמים שהואשמו באי מניעת הרצח, גורמים שעסקו בבדיקת נסיבות הרצח, וגורמים שהתבטאו בנושא הרצח. בימים ובשבועות שלאחר הרצח הלכו והתרבו סימני השאלה:         עוד בטרם חלף ההלם מההתנקשות, אפילו עוד בטרם נשמעה הודעתו של איתן הבר, כבר החלה מערכה תעמולתית-תקשורתית אשר תלתה בחוגי הימין את האשם בהסתה לרצח וברצח עצמו. גם הקשבה ערנית לדברי תעמולה אלה לא סייעה להבין כיצד בדיוק גרמה 'הסתה' זו לרצח, ואם בכלל ראויה הביקורת החריפה, הקטלנית, הארסית לעיתים, אשר הייתה מלווה בקללות, השמצות וגידופים, להגדרתה כ'הסתה' על פי החוק. חוגי הימין, באותם הימים, היו נבוכים, מגמגמים, ולא ניסו לערער על הטענה הזאת.         מתנקשים פוליטיים פועלים, על פי רוב, במצב של סערת רגשות או כניסיון לשנות התפתחויות פוליטיות עתידיות. במקרה של תלמיד הכולל והסטודנט למשפטים יגאל עמיר, ברור כי האיש לא היה נתון בסערת רגשות. התנהגותו התבלטה דווקא בקור רוח ואי הבעת רגשות. קשה גם להאמין כי עמיר מצא תועלת עתידית ברצח ראש ממשלה אשר מחליפו המיועד היה שמעון פרס, איש שמאל מובהק, ואשר מחליפו כחבר כנסת היה חבר אחר ברשימת 'העבודה'. בחור נבון וקר רוח כיגאל עמיר יכול היה לתאר לעצמו שהתנקשות ברבין תביא רק להגברת האהדה לשמאל, להפיכתו של "רודף ומוסר" לקדוש, ולזירוז הנסיגה.         מתנקשים באישים פוליטיים רמי דרג אינם נוהגים לחשוף את עצמם לפני ההתנקשות. לעומת זאת, יגאל עמיר חשף את עצמו כפעיל ימני קיצוני בעל כוונות לרצוח את ראש הממשלה זמן רב לפני הרצח, ובהתמדה מעוררת תמיהה.         לעומת דיווחיהם של כתבים זרים בתקשורת הישראלית, כי אנשי אבטחה מנעו את גישתם של עיתונאים וצלמים לראש הממשלה בצאתו מן העצרת בכיכר מלכי ישראל - מוזרה הייתה העובדה שהמתנקש ואדם נוסף, הדומה לו במראה, מורדי ישראל שמו, הורשו להיכנס לאזור היציאה של רבין.         התנהגות השב"כ מייד לאחר הרצח הייתה חריגה ביותר. בדרך כלל, בעת גילוי כישלון או מחדל שבו מעורב גוף מסוג זה, יש ניסיון מצד אנשיו להמעיט מחלקם במעשה, להטיל את האחריות על אחרים, "לסדר לעצמם כיסוי תחת". כך התנהגו אנשי צבא בפני ועדת אגרנט, כך התנהגו בנקאים ופוליטיקאים בפרשת ויסות המניות, כך התנהגו אנשי השב"כ בפרשת קו 300. ואילו כאן, מינה השב"כ במהירות מסחררת ועדת חקירה פנימית, והצביע על האשמים במחדל הרשמי, אולי כדי להסתיר מעשים חמורים יותר. מדיווחים על המתרחש בוועדת שמגר התברר כי בניגוד לטבע האנושי, אנשי השב"כ עשו מאמץ להוכיח שהמחדל כולו שלהם ורק בישיבות האחרונות הם ניסו להטיל חלק האשמה על המשטרה.         המידע על הימצאו של מחסן נשק בביתה של משפחת עמיר, העמיד בספק את טענת המשטרה והפרקליטות כי חגי עמיר, אחיו של יגאל, ודרור עדני - חברו, ידעו על ההתנקשות הצפויה. מתכנני התנקשויות אינם נוהגים לשמור בבתיהם מחסני נשק ותחמושת אלא לסלקם לפני ביצוע ההתנקשות.         התנהגות של רבין, מנחם נהגו דמתי, לאחר הירי בכיכר מלכי ישראל, הייתה בלתי הגיונית, והסבריו להתנהגותו זו  בלתי הגיוניים בעליל. במקום לבחור בדרך הפנויה והקצרה לבית החולים 'איכילוב' הוא פנה לדרך עקיפה וארוכה יותר, שבה היו מחסומי משטרה, ובנוסף לכך עצר ליד שוטר, פנחס תרם שמו, וביקשו להנחותו בנסיעתו. על השאלה מדוע לא נסע ישירות לבית החולים, ענה הנהג הוותיק והמנוסה כי חשש ממחסומי המשטרה. מחסומי המשטרה הם למעשה לוחות פח קלים, אשר רכב משוריין כמו זה שנהג דמתי, בעל נפח מנוע גדול מ5000- סמ"ק, יכול בקלות לנסוע דרכם. האם הוא פחד לשרוט את המכונית או לקבל דו"ח תנועה? והרי אחד הטעמים העיקריים לסגירת רחובות סמוכים לעצרת פוליטית בפני תנועת כלי רכב, היא הותרת כביש גישה פנוי למקרה חירום. על השאלה מדוע התעכב אצל השוטר, השיב דמתי כי חשש ממחסומי משטרה ליד בית החולים ונזקק להנחיות על מיקומם.         בחקירתו של יגאל עמיר בדבר מספר הקליעים שהכניס למחסנית, הוא העיד כי הכניס תשעה קליעים. ברשות החוקרים, לעומת זאת, היו רק שמונה קליעים. בשל אי התאמה זו, נשאל עמיר פעם נוספת בדבר מספר הקליעים שבהם טען את המחסנית, והוא חזר וענה: תשעה. כיוון שכך, החליטו החוקרים כי עמיר טעה במספר הקליעים. אולם, מתוך כלל עדותו ניתן היה להתרשם שהוא דובר אמת ומודע היטב למעשיו. שאלת הקליע החסר נותרה אפוא מלווה בסימן שאלה.         בבית המשפט לא דווח דבר על טביעת האצבעות שהותיר עמיר על האקדח, על המחסנית או על הקליעים. נראה כי לא נערכו לחפצים אלה בדיקות של טביעת אצבעות, אולי משום שהם לא נשתמרו במצב שבו ניתן לבצע בהם בדיקות כאלה. נשאלת השאלה מדוע.         תיאור הכרונולוגיה של ההתנקשות ושל הגעת רבין לבית החולים היה בלתי עקבי, ויעיד על כך קטע שהתפרסם בעיתון 'אנשים.         כאשר נעצר חשוד במעשה פלילי, המודה במעשה ומשתף פעולה עם חוקריו, נמשכת חקירת המקרה זמן קצר מאוד. לנועם פרידמן, למשל, אשר ירה על ערבים בחברון ופצע שבעה מהם, מונה פרקליט כבר למחרת מעצרו, לאחר יום נוסף הוא שיחזר את מעשהו וכעבור עוד יום הועבר תיקו לפרקליטות, להגשת התביעה. פשעו של יגאל עמיר לא היה יותר מסובך מבחינה טכנית מזה של פרידמן: הוא יצא מביתו עם אקדח טעון, המתין לראש הממשלה וירה בו מספר קליעים (שלושה, טוענת הגרסה הרשמית, אולם אימו מסרה לי כי יגאל אמר לה, שירה רק קליע אחד). כמה זמן נדרש לאדם כדי לספר זאת לחוקריו? והנה, עמיר היה עצור ללא קשר עם פרקליט או עם בני משפחה במשך למעלה מחודש. אפשר להניח שפשע בעל השלכות לאומיות חמורות כמו זה שבו נחשד יגרום לעיכוב בפתיחת המשפט, אבל אם החשוד מודה בכל ומשתף פעולה עם חוקריו, אין כל סיבה למנוע ממנו פגישה עם עורך דין או עם קרובי משפחה, אלא אם כן ההודאה באשמה היא שקרית, שיתוף הפעולה נעשה באונס ויש ניסיון 'להוציא' מהחשוד הודאות באשמות, לתאם עדויות ואולי לזייף ראיות.         מייד לאחר הרצח נמסר כי רבין סירב ללבוש אפוד מגן, שכן לא האמין כי יהודי עשוי להתנקש בו. והרי גם אם רבין לא האמין באפשרות שיהודי יבקש להתנקש בו, היה עליו ללבוש אפוד מגן כאמצעי הגנה מפני התנקשות של גורמים עוינים זרים, כמו למשל 'הג'יהאד האיסלמי', שעל איום רציני מצידו כלפי רבין נמסר זמן קצר לאחר הרצח. גם בפני ועדת שמגר נמסרו עדויות לאיומים כאלה, וגם לאה רבין, בספרה 'הולכת בדרכו' (הוצאת 'ידיעות אחרונות' - 'ספרי חמד', 1997, עמוד 20) כותבת כי בעת הנסיעה לעצרת עדכן המאבטח יורם רובין את יצחק רבין באשר לאיום בהתנקשות. קשה להאמין כי איש ביטחון הנלווה לאישיות בכירה כמו ראש ממשלה, בנסיבות שבהן יש מידע על סכנה לחייו, ייקח על עצמו אחריות לשלום האיש מבלי למנוע ממנו את הגעתו למקום, או לכל הפחות - לשכנע אותו בנחיצות לבישתו של אפוד מגן. כיוון שעל פי עדותה של לאה רבין בספר הנזכר, רבין נשמע להוראות המאבטחים (דוגמה בעמוד 19 בקטע על שימוש בקדילק), נראה כי מישהו בשב"כ דאג שרבין יהיה בעצרת ללא אפוד מגן.         על שאלתי לכתב הטלוויזיה האמריקנית ג'יי בושינסקי (בתום ראיון שנתתי לו בתחילת 1997), האם בדעתו לראיין את ד"ר מרדכי גוטמן, הרופא התורן ב'איכילוב' בליל הרצח, השיב בושינסקי כי דוברת בית החולים 'איכילוב' אינה מתירה לד"ר גוטמן להתראיין, בנימוק שאינה מעונינת להוסיף שמן למדורת ה'קונספירציה'. סירוב זה דווקא מחזק את החשדות בדבר מעורבות השב"כ ברצח, שהרי אלמלא היה לבית החולים מה להסתיר בפרשה, לא הייתה כל בעיה בראיון עם הרופא שחתם על הדו"ח הרפואי הראשון המתייחס לפציעתו של רבין.         מובא בזאת קטע עיתונות. (מעריב 4-12-1995)         עד המועד שבו אירעה ההתרחשות המדווחת, היה יגאל עמיר כלוא בלא אפשרות לקיים קשר עם בני משפחתו או עם פרקליט כלשהו. מכאן, שלא יכול היה לשמוע את השמועה בדבר מותו של המאבטח בליל הרצח אלא מפי חוקרי השב"כ או המשטרה שבאו עימו במגע. לפיכך, דבריו בעניין זה באולם בית המשפט מהווים הודאה עקיפה של השב"כ, כי המאבטח אכן נרצח.         טענתו של עמיר בבית המשפט כי הוא יודע מי רצח את המאבטח ומי צעק "סרק, סרק", מעמידה באור מחשיד את מסקנותיה של ועדת החקירה בראשות השופט שמגר, אשר מונתה לבדוק את נסיבות הרצח ומשום מה לא מצאה מי צעק "סרק, סרק".         מתוך הקטע שהובא ניתן גם ללמוד שאפילו לאחר חודש של מאסר וחקירות, לא היה יגאל עמיר מוכן להודות בניסיונות קודמים לרצח ראש הממשלה, סותרת את טענת השב"כ והמשטרה כי גאוותו של עמיר במעשה הרצח גרמה לו להודות בכל האישומים ולשתף פעולה עם חוקריו מרגע מעצרו וללא יוצא מן הכלל. נראה כי בשלב כלשהו של מעצרו של עמיר בטרם משפטו, מישהו גרם לעמיר לשנות את דעתו באשר ל'נסיונותיו' הקודמים לרצוח את ראש הממשלה.         כבר בתחילת התחקיר שעליו מבוסס ספר זה, כשעוד לא חשדתי במעורבות השב"כ ברצח אלא רק בחוסר אמיתותה של הגרסה הרשמית לפרשה, קיבלתי מרבים מן האנשים שעימם שוחחתי על כך תגובות בנוסח: "אתה לא פוחד? השב"כ עשוי לפגוע בך". כל האנשים שמסרו לי מידע ביקשו שלא אחשוף את זהותם (ועל כן נמנעתי מציון שמותיהם של רבים מן הנזכרים בספר).         גם העיתונאי האיטלקי אלדו בקיוס (Aldo Baquis), שפרסם במשותף עם העיתונאי גבריאל אשכנזי את המאמר 'מזימה בשם האל' (בשבועון האיטלקי 'DIARIO' ב3- בנובמבר 1998), סיפר לי על תחנוני מרואייניו שלא להיחשף, מחמת הפחד.         כשמתבצע פשע במקום שבו הייתה שמירה, עוצרת המשטרה, בין היתר, את השומרים, מתחקרת אותם ומאמתת את דבריהם באמצעות פוליגרף. אולם, השומרים במקום שבו נרצח רבין הפכו לאחר מכן לחוקרי הרצח, ואפילו המשטרה הייתה כפופה לחקירה שלהם. דבר זה ניתן ללמוד מסעיף 4.א. במסמך בדבר צוות חקירה מיוחד (צח"מ) רצח רוה"מ רבין ז"ל המצורף לפרק זה. והרי אילו השב"כ היה מבצע את החקירה בפרשת קו 300, למשל, סביר להניח שלא היינו יודעים את האמת עד היום.   3.              טווחי הירי, הקליעים, הדימום ופערי הזמן ב- 28 בינואר 1996, בישיבה השנייה במשפטו של יגאל עמיר, הופיע כעד התביעה רפ"ק ברוך גלדשטיין, מהמעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה. בתחילת עדותו הוא מסר שהקליע הראשון פגע ברבין ממרחק של כ- 10 ס"מ, והשני - תוך הצמדת האקדח למקטורנו של רבין, בזווית קהה מאוד. השופט, אדמונד לוי הגיב בתדהמה: "איך זה יכול להיות", הוא שאל את העד, "אתה בטוח? יש לך הוכחות?", גלדשטיין השיב: "פחות מ- 20 סנטימטר לגבי הקליע הראשון ואין שום ספק לגבי הקליע השני", והגיש לשופטים מספר ניירות, כנראה תצלומים. השופטים התכופפו מעל הניירות, עיינו במסמכים, והשופט אדמונד לוי משך בכתפיו בתמיהה. הקלדנית שלצידו שאלה: "אז מה לכתוב?", והשופט הכתיב לה דבר מה בשקט. בהמשך עדותו ציין רפ"ק גלדשטיין, כי הפגיעה ביורם רובין, מאבטחו של רבין, הייתה ממרחק הקרוב לירי מגע, סנטימטרים ספורים, ונראתה כפגיעה מפולשת. עוד הוסיף גלדשטיין ואמר כי למרות שהקליע אשר פגע במאבטח לא נמצא, הראתה בדיקת החומרים שנותרו על שרוול חולצתו, כי הרכבו הכימאי של הקליע היה שונה מהרכבם הכימי של הקליעים שפגעו בראש הממשלה. יש הטוענים כי השימוש של יגאל עמיר בסוגי תחמושת שונים, מסביר את העובדה שאחד הקליעים היה בעל הרכב שונה מן האחרים. אולם, מכיוון שהקליעים מסוג 'Hollowpoint' שבהם השתמש לא נרכשו בחנות אלא היו תוצרת עצמית של אחיו חגי, ונוצרו מקליעים רגילים, היה על הרכבם הכימי להיות זהה להרכבם הכימי של הקליעים הרגילים. באשר לקביעתו של רפ"ק גלדשטיין כי הקליע השני שפגע ברבין פגע בו תוך הצמדת האקדח למקטורנו, הרי שעולה ממנה כי הקליע השני לא נורה מאקדחו של עמיר, שהרי גם העדויות השונות, גם שיחזור האירוע וגם סרטו של רוני קמפלר מעידים כי עמיר לא נגע ברבין פיזית. העובדה שהקליע הראשון נורה ברבין ממרחק של כ- 10 ס"מ, יחד עם תגובת התדהמה של השופט לוי למשמע קביעותיו של רפ"ק גלדשטיין, מלמדות כי השופט הבחין בסתירה שבין הגרסה הרשמית לנסיבות הרצח לבין העובדות שהוצגו בפניו ואשר לא הוכיחו את אשמתו של יגאל עמיר ברצח ראש הממשלה. אולם, השופט במקום לנווט את המשפט בהתאם לגילויים החדשים, בחר להתעלם מהם. לטענת סניגורו של יגאל עמיר, עו"ד גבי שחר, כי היה יורה אחר, בחר השופט להתייחס בפסק הדין בקובעו, כי טענה כזאת לא הייתה צריכה להיאמר. בנקודה זו יש לציין, כי על פי ארבעת דפי הפרוטוקול של עדות רפ"ק ברוך גלדשטיין, עלול להיווצר הרושם כי התיאור של ישיבת בית המשפט כפי שהבאתי בתחילת פרק זה אינו מדויק. אולם, אני עומד על כך שהתיאור שמסרתי נאמן למה שראיתי ושמעתי בישיבת בית המשפט, ואת תיאור הדברים כפי שהוא מופיע בפרוטוקול יוכל הקורא להסביר לעצמו כמיטב הבנתו. ובכל זאת סתירה אחת, משמעותית, בין שני חלקי הפרוטוקול. אסביר: העובדה שהשחזור היה זהה לנראה בסרט, מצביעה על כך שנתוני המעבדה על טווחי הירי סתרו גם את השחזור וגם את הסרט. אם במקום אחד נכתב כי העד רפ"ק ברוך גלדשטיין מדווח לבית המשפט על מרחק ירי של פחות מ- 25 ס"מ באשר לקליע הראשון, הרי שבמקום אחר, לשאלתו של יגאל עמיר, עונה אותו עד כי מרחק הירי של אותו קליע היה פחות מ- 20 ס"מ. סתירה זו נובעת מכך שבמקום הראשון נרשם בפרוטוקול מה שהורה השופט לקלדנית לרשום, ואילו במקום השני נרשם מה שהקלדנית שמעה, ללא התערבות מצד השופט. מבט בקליעים שהוצאו מגופתו של רבין ז"ל כפי שהופיעו בעיתון 'ידיעות אחרונות' מלמד כי הקליעים מעוכים למדי. מתעוררת השאלה, כיצד יתכן שמכה אשר גרמה לקליע מתכת להימעך לא רק שלא הפילה את רבין ארצה מייד, אלא אפילו לא גרמה לזעזוע רציני של גופו. כזכור, על פי עדויות, בעקבות הירי הביט רבין אחורה במבט מבוהל, מבט הנראה גם בסרטו של רוני קמפלר. כלומר, אם הקליעים שתצלומם פורסם ב'ידיעות אחרונות', הם אלה שפגעו ברבין, הוא לא ספג אותם בעת הירי של יגאל עמיר בכיכר מלכי ישראל, אלא בטווח הזמן שבין יציאתו מהמקום ועד הגעתו ל'איכילוב'. המסקנה הזאת מתחזקת לנוכח עדותה של מרים אורן כי עמדה במרחק של כמטר אחד מרבין-שלאחר-הירי וראתה שלא נפגע אלא נכנס למכוניתו בכוחות עצמו (יותר מאוחר מישהו הצליח 'לשכנע' אותה שהיא לא כל כך מיושבת בדעתה ושראתה את מה שלא התרחש כלל). גם הנתונים על איבוד הדם של רבין אינם מתיישבים עם הגרסה הרשמית על נסיבות הירצחו. כיוון שרבין קיבל בבית החולים עירוי של 21 מנות דם, כמות גדולה ביותר מכמות הדם בגופו של אדם, לא יתכן שכל הדם שאיבד התנקז לדימום פנימי, וחלק ניכר ממנו היה חייב להישאר בשטח. והיכן כתמי הדם מפצעו של המאבטח שהיו אמורים להישאר בזירת הפשע? לשם השוואה, למחרת ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אשר גרמה לו לשריטות קלות בלבד, פרסמה העיתונות הישראלית תמונות של פועלים ירדניים המנקים כתמי דם במקום האירוע. לעומת זאת, מייד לאחר רצח רבין צילמו מצלמות רבות את המקום שבו על פי הגרסה הרשמית הוא נורה למוות, אך באף ערוץ טלוויזיה לא הוקרנו סימני דם או סימני רצח אחרים. כיוון שקשה להניח כי צלם עיתונות או טלוויזיה היה פוסח על האפשרות להראות שלולית דם או כתם דם לו היו אלה קיימים (וכיוון שגם אין כל עדויות אחרות על סימני דם במקום), המסקנה היא כי לא נשפך דם בכיכר מלכי ישראל במוצאי שבת 4.11.95. את המסקנות העולות מתוך בחינה של הראיות בתחום הקליעים ואיבוד הדם, תומך גם ניתוח של כרונולוגיית האירועים. טענת נהגו של רבין, מנחם דמתי, כי נדרשו לו 2-1.5 דקות כדי להגיע לבית החולים, סותרת את דיווחי המשטרה ובית החולים. על פי דו"ח 'יצחק רבין - סיכום המהלך הקליני' שנרשם בבית החולים, רבין הובא לבית החולים בשעה 21.52. על פי 'דו"ח מעצר' (הטופס שאותו ממלא שוטר לאחר מעצר חשוד) ליגאל עמיר, נעצר על פי דבריו של איש משטרה לשעבר, אמנם דורשים משוטרים לדייק ברישום שעת המעצר של חשוד, משום שלפעמים זהו נתון קריטי לפענוחו של פשע, אולם לא תמיד השוטרים מקפידים על כך. בדיקה של טפסי המעצר של עוד שניים שנעצרו בעקבות רצח רבין: אבישי רביב ואוהד סקורניק, מלמדת כי שעות המעצר שנרשמו להם הן 22.10 ו- 21.16 בהתאמה, כלומר - היה ניסיון לדייק ברישום שעת המעצר. אבל גם אם נניח שאנשי המשטרה 'עיגלו' את שעת המעצר הרשומה של יגאל עמיר וכי בפועל הוא נעצר 5 או אפילו 10 דקות מאוחר יותר מן השעה שצוינה בדו"ח, גם כך יוצא שזמן הנסיעה של דמתי מכיכר מלכי ישראל לבית החולים 'איכילוב' לא יכול היה להיות פחות מ- 22 - 12 דקות, וזאת על סמך העובדה שזמן המעצר של עמיר הוא כמובן זמן עזיבתה של המכונית ובתוכה יצחק רבין. על פי הערכה בבית החולים 'איכילוב' (אשר נסמכה, כנראה, על מצב הפצעים ומצב הדימום), רבין הגיע לבית החולים כ- 5-4 דקות לאחר הפגיעה. כיוון שיריותיו של יגאל עמיר נורו כ- 12 דקות לפחות לפני הגעתו של רבין לבית החולים, יוצא שרבין נרצח לאחר עזיבתו את כיכר מלכי ישראל, במרווח הזמן שבין 8-7 דקות לאחר מכן ועד 18-17 דקות לאחר מכן. כלומר, לכאורה ליגאל עמיר יש אליבי חזק ביותר: הוא היה עצור ברגע רציחתו של רבין.   4.              הממצאים הרפואיים על פי הגרסה הרשמית, ספג יצחק רבין שני קליעים מתוך שלושה שנורו אל גבו. הקליעים, לאחר חדירתם לגופו, לא יצאו מתוכו אלא הוצאו על ידי ד"ר יהודה היס, ממכון לרפואה משפטית, בניתוח שלאחר המוות. רופא ידוע, פרופ' בתחום הכירורגיה ובעל ניסיון בנתיחה שלאחר המוות, אשר בדק הדו"חות הרפואיים מן התיק הפלילי נגד יגאל עמיר, אכן מאשר כי המסמכים הללו מצביעים על כך שרבין נפגע משני קליעים שפגעו בו מאחור. אולם, בטרם 'התמסדה' הגרסה הרשמית בדבר הפגיעה הרפואית שנפגע רבין, זרמו מבית החולים 'איכילוב', בעיקר בליל הרצח, נתונים סותרים, גם באשר לסוג הפציעות וגם באשר לכיוון הירי אשר גרם לפציעות. והרי תמליל הראיון שערך בליל הרצח חיים יבין, שדרן ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, עם פרופ' גבי ברבש, מנהל בית החולים 'איכילוב': יבין: דוקטור, פרופסור גבי ברבש שלום לך! מה אתה יכול לספר לנו על הדקות האחרונות של יצחק רבין? פרופסור ברבש. ברבש: הדקות האחרונות של מר רבין היו לפני שהוא הגיע לפה. יבין: הוא הגיע לבית חולים... ברבש: הלו.                   יבין: כן, הוא הגיע לבית חו... ברבש: הוא הגיע אלינו למעשה מחוסר הכרה, ללא דופק, ללא לחץ דם. פעולות ההחייאה למעשה התחילו כשהוא הגיע אלינו. יבין: אם אני מבין, אם אני מבין אותך נכון, יצחק רבין הגיע לבית החולים 'איכילוב' כשהוא כבר לא בחיים? ברבש: מוות קליני. אבל אחרי זה, באמצעים של זריקות וכו' ועירויי דם הצליחו להחזיר לו לתקופה קצרה את הדופק ואת לחץ הדם, אבל הפגיעות היו קשות מדי. יבין: מה היו הפגיעות בו? ברבש: הייתה לו פציעה אחת בחזה, קשה ביותר, שפגעה בעמוד השדרה ובכלים הגדולים שליד הלב, ופציעה שנייה, שפגעה בטחול. שתי הפציעות האלו דיממו. הוא קיבל במהלך השעה ומשהו, השעה שהוא טופל, עשרים ואחת מנות דם, וזה לא הצליח לייצב אותו. יבין: מה? הוא, בעצם, נפטר מאובדן דם כתוצאה מפגיעה בטחול ובכלי דם? ברבש: הוא נפטר כתוצאה מפגיעה רב מערכתית, משולבת מאובדן הדם המסיבי והפגיעה בעמוד השדרה, שלמעשה התרסק. זה נקרא שוק ספינלי גם. יבין: אי אפשר היה להציל אותו בשום פנים ואופן? ברבש: לצערי לא. גם אם הוא היה צעיר בארבעים שנה הסיכוי שלו היה שואף לאפס. יבין: פרופ' ברבש, אני מניח שכולכם בבית חולים חשים בדיוק מה שאנחנו חשים כאן. ברבש: חשבנו על הרבה דברים והתכוננו להרבה דברים, אבל לזה לא התכוננו. יבין: אני חושב שאתה בעצם מבטא את הדעה של כל העם בישראל. חשבנו על הרבה דברים, אבל דווקא על הדבר הזה... פגיעה אנושה, גם על בסיס אישי מאוד. גם בדיווחים מאוחרים יותר הופיעו פרטים רפואיים הסותרים את הגרסה הרשמית לרצח ומחזקים דיווחים שהועברו בליל הרצח. אך ראשית, יש להתייחס לשיחה הטלפונית המובאת בזאת, בין חיים יבין לפרופ' גבי ברבש. הרופא מציין כי הפגיעה החמורה ביותר הייתה בחזה, מפגיעת קליע בכלי דם גדולים ליד הלב וריסוק עמוד השדרה. פגיעות אלה לא מצוינות כלל בגרסה הרשמית לרצח. אמנם, לנוכח תהיות בדבר אפשרות הפגיעה בחזה מירי קליעים אל הגב התחתון, היו שניסו להסביר כי תנועת הקליע למעלה וקדימה עשויה להתרחש בתוך הגוף, אולם שעה לאחר הראיון עם חיים יבין, התראיין פרופ' ברבש לערוץ 2, ושם דיבר מפורשות על פצע מדמם בחזה כתוצאה מפגיעת קליע בחזה.      ברבש: הוא הגיע מייד אחרי הפציעה, ללא לחץ דם, ללא דופק, למעשה בקו ישר. היה ברור שהוא נפצע בחזה ובבטן. התחילו פעולות החייאה ומתן דם. הורידו אותו מהר מאוד לחדר ניתוח מפני היה ברור שהוא מדמם מהחזה, כי הכניסו לו נקז לחזה על מנת לשחרר לחץ. כשהכניסו את הנקז יצא הרבה דם והרבה לחץ. הורידו אותו לחדר ניתוח. בניתוח הסתבר שנפגע הטחול, נפגעו כלי דם גדולים שליד הלב ונפגע עמוד השדרה בצורה קשה ביותר. עיתונאית: בכמה קליעים מדובר? ברבש: אני חושב ששניים, לא שלושה, אני חושב ששניים. אבל אחד, שפגע באזור הלב, פגע גם בעמוד השדרה, נתקע בעמוד השדרה. אילו נכונה הגרסה הרשמית כי הקליעים שפגעו ברבין מאחור לא יצאו מגופו (כלומר, מחזהו) אלא הוצאו על ידי הרופאים לא יתכן שסבל מפצע מדמם בחזה. אילו נכונה הגרסה הרשמית שקליע אשר פגע בעמוד השדרה ונתקע בו הוא קליע אשר נורה מאחור - לא יתכן שהקליע הגיע לחזה ופגע בכלי דם גדולים ליד הלב. מסמך המחזק את עדותו של פרופ' ברבש ומפריך את הגרסה הרשמית הוא הדף האחרון בדו"ח הרפואי שנרשם על ידי ד"ר מרדכי גוטמן, בכתב ידו, מיד לאחר האבחון הראשוני של הפציעה. בדף זה צוין מפורשות כיוון הקליע: אל עמוד השדרה, תוך ריסוק החוליה. לא יתכן שתיאור זה מתייחס לאחד משני הקליעים שפגעו ברבין מאחור, שכן לגבי כל אחד מהם קיים תיאור נפרד: אחד פגע בשכמה הימנית, המשיך לריאה ונתקע בה קרוב לבית החזה, והאחר פגע במותן השמאלית, עבר דרך הסרעפת, ריטש את הטחול וחדר לאזור התחתון של הריאה השמאלית. כלומר, תיאורו של כיוון הקליע שנתקע בעמוד השדרה מלמד כי זהו קליע שלישי, אשר נורה אל החזה, מלפנים. יתרה מזאת, הכיוון של הקליע בתוך גופו של רבין, לעבר עמוד השדרה (כלומר, לאחור), מלמד כי חדר לגוף מלפנים. שהרי קליע החודר לגוף אדם משנה לעתים את כיוונו, אך לעולם אינו חוזר אחורה באפקט ריקושט (שום רקמה בגוף האנושי אינה קשיחה דיה כדי ליצור אפקט כזה).          עיון בדו"ח שרשם ד"ר יהודה היס, הפתולוג המשטרתי, מלמד אמנם על שתי פגיעות שהן תוצאה של כניסה מאחור, אך גם על נקב בצד הקדמי השמאלי בחולצתו של רבין, מתחת לכיס. בעוד שהדו"ח מתייחס לשתי הפגיעות הראשונות, אין הוא מתייחס לנקב הנזכר. לצירוף עובדות אלה שני הסברים אפשריים: או שד"ר היס ביקש להשאיר בדו"ח שלו רמז לכך שהגרסה הרשמית אינה כל האמת כולה, או שד"ר היס 'ניקה' את הדו"ח הראשוני שלו מקטעים המתייחסים לפגיעה השלישית ובטעות הותיר בו את ציון הנקב בחולצה בהקשר זה. קיימת סתירה בין הדו"ח של ד"ר היס לבין הדו"ח של בית החולים "איכילוב" לגבי מיקום הכניסה של הקליע הראשון. בדו"ח של ביה"ח מצוין שהפצע הכניסה נמצא בשכמה הימנית. אומנם, אין בתיאור ציון של המיקום המדויק, אבל בעמוד השלישי של אותו דו"ח נכתב שנמצאו שברי צלע וחולייה. דבר הימצאותם של שברי חוליה מצביע על פגיעה בעמוד השדרה בניגוד לתיאורו של ד"ר י. היס שמציין שהפצע הכניסה מהקליע נמצא במרחק של שבעה סנטימטר מימין לקו האמצע, מרחק משמעותי מעמוד השדרה. המסקנה היא שאחד משני המקורות לא דיווח אמת או שני המקורות לא דיווחו אמת. מתגלה גם סתירה משמעותית בין הדו"ח של ד"ר היס לממצאי המעבדה המשטרתית באשר לבגדיו של רבין המנוח. ד"ר היס מציין כי אין על הבגדים סימני פיוח וסימנים אחרים של ירי מגע או ירי קרוב מאוד, ומעריך כי מרחק הירי בשתי היריות היה גדול ממטר. המעבדה המשטרתית, לעומתו, מוצאת על הבגדים סימני פיח וסימנים אחרים המעידים על טווח ירי של פחות מ20- ס"מ במקרה של הקליע הראשון ועל טווח מגע במקרה של הקליע השני. גם כאן המסקנה היא שאחד משני המקורות לא דיווח אמת או שני המקורות לא דיווחו אמת. עוד עובדה שיש להתייחס אליה בהקשר זה היא היעדר ציון ברור של סיבת המוות במסמכים הרפואיים הרשמיים. הרופא שבדק עבורי את הדו"חות הרפואיים מן התיק הפלילי נגד יגאל עמיר ואישר שהמסמכים מצביעים על פגיעה אחורית משני קליעים, התרשם כי על פי אותם מסמכים סיבת המוות היא אובדן דם, אולם, על פי הראיון שנתן ד"ר יורם קלוגר לעיתון 'במחנה', עולה כי סיבת המוות הייתה תסחיף אוויר. מסיבות בלתי ברורות לא מציין ד"ר קלוגר מאיזו פציעה נוצר תסחיף האוויר, אך אלמנתו של רבין, לאה, עושה זאת במקומו, בספרה 'הולכת בדרכו': על פי דבריה (בעמוד 27), סיבת המוות הייתה כניסת אוויר לכלי דם פגוע שליד הלב, חדירתו למוח והרס המוח. במילים אחרות, מותו של רבין נגרם בעיקר מן הפגיעה שלישית: מלפנים, בחזה. למעשה, בקטע זה מסגירה לאה רבין כי היא מודעת לעובדה שרצח בעלה הוא תוצאה של קשר נגדו. עתה מובן מדוע בדיווחים הרפואיים הרשמיים לא מצוינת סיבת המוות באופן ברור: כדי לא לחשוף את הפציעה שגרם הקליע שנורה מלפנים. לאה רבין, לעומת זאת, חושפת בספרה את העובדה שהפגיעה העיקרית הייתה בכלי דם גדול ליד הלב, וזאת משום שבאין לה הכשרה רפואית אין לה גם ה'כושר' לאלתר סיבת מוות 'חליפית' לזו שנמסרה לה מרופאי בית החולים. ממצא נוסף המחזקים את ההנחה כי הפגיעה העיקרית ברבין הייתה בחזה, מלפנים, הוא דף עם מילות 'שיר לשלום', מחורר ומוכתם בדמו של רבין, שאותו הציג דוברו איתן הבר בליל הרצח. התבוננות בדף שעליו מילות 'שיר לשלום', מלמדת כי הדף היה מקופל לארבע (על פי קווי הקיפול) וכי הנקב שנוצר בו מפגיעת הקליע (הנקב שעליו דיבר שמעון פרס בישיבת הממשלה הראשונה לאחר הרצח), ממוקם ברבע השמאלי התחתון. זוהי תופעה מוזרה, שכן בדף המקופל פעמיים אמורים להיווצר ארבעה נקבים סימטריים כתוצאה מפגיעת קליע. ואכן, לו התרחשה הירייה ה'מנקבת' כשקנה האקדח מכוון לחזהו של רבין בזוית ישרה או קרובה לישרה - היו נוצרים ארבעה נקבים, נקב בכל אחד מארבעת הרבעים של הדף. אולם, יש אפשרות שהירי התבצע בזווית קהה מאוד, כלומר - כשרבין מצוי בתנוחת ישיבה או שכיבה והיורה ניצב מעליו ומושיט את ידו האוחזת באקדח אל תוך המקטורן. במקרה כזה הקליע נכנס בין שני רבעים של הדף, ומשאיר בהם עקבות חיכוך ופיוח. ואכן, סימני חיכוך ופיוח נראים בבירור בשני רבעים של הדף.נראה אפוא כי הירייה בוצעה כשקנה האקדח הקטלני נדחף בין הרבעים של דף הנייר. לכל הפרטים הללו מצטרפות עדויות רבות על גידופים, עלבונות ואיומים שהופנו כלפי אנשי הצוות הרפואי שטיפל ביצחק רבין ז"ל ברגעיו האחרונים. בולט ביניהם מכתב איום שהתקבל אצל פרופ' גבי ברבש בתקופת משפטו של יגאל עמיר. כיוון שהמכתב הזה פורסם ואף נדון בעיתון 'העיר' בחודש מאי 1996, עולה החשד שמקבל המכתב לא ראה בו הלצה או מעשה חסר חשיבות של תימהוני.על פי הכתבה, האיש חתום על המכתב, לוי נויפלד, היה סטודנט מעורער בנפשו, אשר נחשד בתחילת שנות השישים בסדרת רציחות ללא מניע. כשנמצאו שרידי גופתו ולידם מכתב התאבדות, התברר ששתי הרציחות האחרונות שבהן נחשד בוצעו לאחר התאבדותו, וסיפורו קיבל נופך אפל ומאיים. לעומת זאת, על פי בדיקת פסיכיאטר שאינו קשור לכתבה ב'העיר', כותבו של המכתב שקיבל פרופ' ברבש אינו אדם מעורער בנפשו או תמהוני. אנשים מעורערים כותבים בדרך כלל משפטים ארוכים, מפותלים וקשים להבנה ולא משפטים קצרים וברורים, הנפתחים בציון התאריך וב"שלום" ומסתיימים ב"בברכה". ואכן, מן הכתבה שפורסמה ב'העיר' אפשר ללמוד כי מכתב ההתאבדות של לוי נויפלד היה מפותל, ארכני וקשה להבנה.  באשר לתוכן מכתב האיום שקיבל פרופ' ברבש, הרי שמפורטים בו שמותיהם של 22 רופאים ואחיות, אשר רק 17 מהם טיפלו ביצחק רבין לפני מותו. 5 האחרים הם רופאים מבית החולים 'מאיר' בכפר-סבא, אשר הואשמו בעבר ברשלנות רפואית שגרמה למותה של ילדה בשנת 1986, וחלקם אף הורשעו בכך. הגורם למותה של הילדה היה פגיעה בעורק ראשי ליד הלב, אותו גורם שהביא ל תסחיף האוויר אשר המית את רבין. אולם כזכור, פגיעה זו, שאותה גרמה הירייה מלפנים, לא הוזכרה במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, לא הוזכרה בעדותם של הרופאים שנקראו להעיד בבית המשפט - קלוגר והיס, וגם לא דווחה לציבור. מעט מאוד אנשים ידעו עליה בעת קבלת מכתב האיום, ביניהם 17 אנשי הצוות הרפואי הנזכרים במכתב האיום. כיוון שלא סביר כי הרופאים ישלחו מכתב איום לעצמם, נראה כי מקורו של המכתב בגורם היודע גם הוא על הפגיעה מלפנים ומבקש להזהיר מפני גילויה. לעומת זאת, אנשי הרפואה שטיפלו ברבין, הם אנשים שחלקם לא נולדו עדיין בתקופת שבה אירעה פרשת לוי נויפלד וחלקם לא עלו עדיין ארצה, ולכן היה עליו ליידע אותם בפרטי הפרשה. לשם כך נועד פרסום הכתבה בעיתון 'העיר', כתבה אשר הביאה להם, 'באותה הזדמנות', גם פרטים על נסיבות מותה של הילדה בבית החולים 'מאיר'; שהרי מדובר בנושא מרתק ובעל משמעות ארצית, הראוי דווקא להתייחסות בעיתון ארצי כמו 'הארץ' - העיתון המרכזי ברשת העיתונים שאליה משתייך 'העיר'. פרסום הכתבה דווקא בשבועון 'העיר', מקומון תל-אביבי, מחזק את החשד שהכתבה נועדה למעשה בעיקר לעיניהם של 17 הרופאים הנוגעים בעניין, שכולם עובדים בתל-אביב, ושהיה צורך להבהיר להם כי מדובר באיום אמיתי. 5.              תוכנית העוקץ כאמור במבוא לספר, הוא מבוסס על חומר שהוצג ונדון בבית המשפט, על חוות דעת של אנשי מקצוע בתחומים שונים, על חומר עיתונאי ועל עדויות של אנשים שהייתה להם מעורבות כלשהי באירועים שונים הקשורים בפרשה. לעומת זאת, לא ניתן היה לקבל את תגובתם של אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה, אנשי המשטרה שחקרו את הפרשה, וקרובי יצחק רבין ז"ל. לפיכך, 'התוכנית' שמאחורי הרצח, אינה אלא השערה המבוססת על מגוון ראיות. בתחילת 1996 פרסם העיתון הבריטי 'אובזרוור', המקורב לחוגי השמאל, מאמר בשם 'רצח מבוים שהפך לאמת' (‘Mock Murder that Came True`), אשר הסתמך על מקורות בכירים בממסד הישראלי והציג את רצח רבין כתוכנית להתנקשות מדומה אשר אושרה בדרגים הבכירים ביותר בממשלת ישראל - ונכשלה. סיקורו של מאמר זה הופיע בארץ בעיתונים 'הארץ' ו'יתד נאמן'. טענת העיתון הבריטי בדבר תוכנית להתנקשות מדומה בחיי רבין, מקבלת חיזוק ממקור נוסף (אשר יוזכר בהמשך). על פי העיתון, נועדה 'התוכנית' להשיג שתי מטרות: לבדוק את רמת האבטחה של בכירי הממשל הישראלי וליצור אהדה לתהליך המדיני, אשר באותה תקופה סבל מפופולריות הולכת ויורדת. מדברי איש האבטחה הוותיק והמנוסה (מאבטח לשעבר בשב"כ ובעל חברת אבטחה בהווה) עמוס גורן, משתמע כי לו אכן הייתה 'התוכנית' תוכנית להתנקשות מדומה אשר נועדה לבדוק רמת תרגול ואבטחה, היה עליה להסתיים במותו (או במותו-לכאורה) של המתנקש-המדומה, ולא במותו של אובייקט ההתנקשות המדומה. מכאן, שה'תוכנית' נועדה למטרות אחרות. ניתוח זהיר של האירועים מלמד כי 'התוכנית' נועדה, מצד אחד למשוך פתי בעל זיהוי חברתי-פוליטי מסוים לתפקיד של מתנקש, כדי שזיהויו ישמש להכפשת מגזר חברתי-פוליטי שלם, ומצד שני - למשוך את ראש הממשלה לשיתוף פעולה עם הקושרים נגדו, תוך בניית מראית-עין של פעולה אשר תשפר את מצבו הפוליטי. חיזוק לחשד שיגאל עמיר היה ה'פתי' שנועד לירות כדורי סרק בתרגיל ההתנקשות, הוא התנהגותו מייד לאחר הירי. על פי העיתונות הוא התנהג בקור רוח מופלג והפגין שליטה עצמית מעולה. העובדה שעמיר לא הביע שמחה, או לכל הפחות סיפוק מופגן, לנוכח "הצלחתו", מחשידה אותו כי ידע שרבין לא נפגע מן הירי שלו וכי ציפה שבתוך זמן קצר יפורסם כי רבין יצא מניסיון ההתנקשות ללא פגע. חיזוק לחשד זה מהווה עדותו של סנ"צ מוטי נפתלי במשפטו של עמיר, כי עמיר היה מופתע כשנאמר לו שהוא מואשם ברצח רבין. אם חוזרים לדבריו של המומחה לאבטחה עמוס גורן, הרי שאנשי השב"כ עוברים תרגולים ואימונים אשר נועדו להפוך את הירי שלהם במתנקש לירי אוטומטי, ללא קשר לסביבה שבה מתרחשת ההתנקשות וללא קשר לתוצאות הירי של המתנקש. העובדה שאיש מאנשי השב"כ שסבבו את יצחק רבין לא ירה בעמיר, רק מחזקת את החשד שהם ציפו למתרחש והתכוננו לו. באשר לצד האחר של 'התוכנית': השגת שיתוף פעולה מצד ראש הממשלה, מבלי שיהיה מודע לגורל העגום המצפה לו בעקבותיו, יש מספר סימנים לכך. אחד מהם הוא עדותו של יחזקאל שרעבי, לשעבר נהגו הקבוע של יצחק רבין, באחת מתוכניות הרדיו, כי בליל הרצח אמר לו רבין שהחליט לא להגיע לעצרת, ושיחרר אותו מתפקידו. שרעבי, לדבריו, אמר לרבין שאם במקרה ישנה את דעתו - הוא יתייצב מייד. כידוע, רבין הגיע לעצרת עם נהג אחר: מנחם דמתי, שהיה עד אז נהגו של שמעון פרס. כלומר, האם לא היה זה רבין אשר החליט להחליף את הנהג באותו ערב, ואם מקשרים זאת לתירוציו המוזרים של מנחם דמתי באשר לזמן הארוך שנדרש לו להגיע לבית החולים - מקבלים רמז על חלקו של הנהג ב'תוכנית'. חיזוק נוסף לחשד שמדובר ב'תוכנית' אשר חלק ממנה הוא התנקשות מדומה, סיפק עורך דין שהיה מעורב במשפטו של יגאל עמיר. המידע נמסר לי בשיחה בעקבות ידיעה שהופיעה בעיתון 'הארץ' ב- 26 בדצמבר 1996 ושסיפרה על עסקאות נשק שבהן מעורב שמעון שבס, ראש לשכתו הפורש של יצחק רבין. באותה שיחה נודע לי על אישיות מסוימת הטוענת כי את הרעיון לפגוע ברבין באופן מבוים, לצורכי תעמולה, העלה גורם פרטי העוסק בסחר נשק, על רקע מאבק איתנים כלכלי בינלאומי בתחום הנשק. כלומר, מישהו מתחום הסחר בנשק החליט שרבין 'מפריע' בדרך, ואולי הדבר מתקשר להסתבכות של שבס בתחום זה. 6.              סוכן ופרובוקטור? זמן קצר לאחר הרצח, פורסמו בעיתונות ישראלית כתבות רבות על השב"כ ובעיקר על המחלקה "היהודית" בו ועל אגף האבטחה. בין השאר, פורסמו ידיעות על המאמץ של המחלקה "היהודית" להחדיר סוכנים לחוגי הימין הקיצוני. טענת השב"כ בעקבות הרצח, כי מאבטחי יצחק רבין לא הבחינו ביגאל עמיר, למרות שעמד במשך כ 40 דקות באזור ה'סטרילי' לא סבירות, כי היה הוא ודאי מוכר להם לאור העובדה שעבר בדיקה ביטחונית בטרם יציאתו לשליחות של עבודת אבטחה מטעם לשכת 'נתיב' בריגה (והרי גם השב"כ וגם 'נתיב' כפופים רשמית למשרד ראש הממשלה). בעדותו בפני ועדת שמגר תיאר חבר הכנסת בני אלון כיצד בעבר התרברב בפניו יגאל עמיר כי קיבל מכשיר טלפון נייד ומימון לפעולותיו מידי אבישי רביב. כיום, כשברור מעל לכל ספק כי אבישי רביב שימש סוכן ופרובוקטור של השב"כ, קשה להאמין כי לא דיווח למפעיליו על יגאל עמיר. החשד כי יגאל עמיר פעל כסוכן ופרובוקטור של השב"כ, מתבסס גם על יחסו כלפי אבישי רביב. שהרי כל אנשי הימין, מהמתונים עד הקיצוניים, הביעו סלידה מרביב ורק עמיר שיבח וממשיך לשבח אותו, גם לאחר אישור הידיעות כי רביב סוכן ופרובוקטור. אמנם כרמי גילון, ראש השב"כ ש'התפוטר' לאחר רצח רבין, טען בכמה ראיונות כי יגאל עמיר התייחס לאבישי רביב בזלזול ובביטול, אבל כבכיר בשב"כ לשעבר, אשר שמו נקשר בחשדות בדבר קשר נגד רבין, ניתן להניח כי גילון יודע יותר ממשהו על דיסאינפורמציה ועל השימוש בה בעיתות מצוקה. בעקבות הגשתה לבית המשפט של עתירה מאת גאולה עמיר, אמו של יגאל, למען העמדת אבישי רביב לדין, פנה יגאל עמיר לבג"ץ בתביעה להסיר את עתירתה של אמו, וכן הפעיל על אימו לחצים, בביקוריה אצלו ובשיחות טלפון שניהל עימה, עד שהסירה את העתירה. כלומר, למרות שאבישי רביב שיקר במשפטו של אחיו חגי, ובעדותו נגדו ונגד דרור עדני גרם להחמרת עונשם, יצא יגאל עמיר נגד אמו, ולמעשה גם נגד אחיו, כדי להגן על אבישי רביב. לכך מצטרף גם ביטולה של תביעה אזרחית נגד אבישי רביב על ידי חגי עמיר, בעקבות הפגשתם של האחים חגי ויגאל עמיר. כזכור, ביקש חגי עמיר לתבוע את אבישי רביב על עדות שקר שהעיד במשפטו. לאחר שהליכי תביעתו הגיעו לשלב מתקדם, לפתע הופגש חגי עם יגאל, בחסותו של שירות בתי הסוהר, ולשם כך אף הועמד לרשותו מיניבוס של שירות בתי הסוהר. זמן קצר לאחר פגישה זו ביטל חגי עמיר את תביעתו האזרחית נגד אבישי רביב, ללא הסברים או נימוקים. יתרה מזאת, במשפטו שלו שיתף יגאל עמיר פעולה עם התביעה, לעתים כנגד ההגנה שהועמדה לו. כשניסה סנגורו לעורר ספק בעדותם של כמה מעדי התביעה, לעתים ביקש עמיר רשות להעיד ואז היה מנסה לסתור את דברי ההגנה. לאחר סיום ישיבת בית המשפט העליון בערעורם של סנגורי עמיר, בתשובה לשאלת כתב ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית האם יגאל עמיר עוזר לה ומשתף עימה פעולה, השיבה התובעת פנינה גיא בסיפוק: "כן, הוא עושה לי עבודה קלה". גם דברים שאמר לי סניגורו של יגאל עמיר, עו"ד יונתן גולדברג, כי כל ניסיון מצידו לסתור את טענות התביעה גרם ליגאל עמיר לעצבנות רבה ולדרישה כי יפסיק את הניסיון, מעידים כי עמיר אינו רוצח 'רגיל'. רוצח רגיל העומד למשפט, מנסה בכל כוחו להמעיט מפשעו ומעונשו. כך למשל, רוצחו של הרב כהנא, שהרגו, ללא ספק, בדעה צלולה ובנפש חפצה, ואף היה גאה במעשהו - כאשר עמד לפני בית המשפט עשה כל שביכולתו כדי לחמוק מעונש (ולבסוף אף הצליח). עוד אמר לי עו"ד יונתן גולדברג, כי לנוכח הצגת הממצאים הרפואיים, כפי שהם מובאים בספר זה, בפני יגאל עמיר (בביקור שערך אצלו עו"ד גולדברג ב- 15 ביולי 1997, בבית הסוהר), הגיב עמיר: "אז מה? זה נכנס לו מהגב ופגע לו בחזה". גולדברג חזר ואמר כי כל אימת שהוא מנסה להציג בפני עמיר סתירות בין הגרסה הרשמית לממצאים, מוצא עמיר תירוצים לסתירות הללו ואינו חדל מלשאול: "אתה חושב שאני משקר?" התנהגותו זו של יגאל עמיר, לנוכח ממצאים המהווים עילה מספקת לדרוש משפט חוזר, מצביעה על רצונו להישאר בכלא לעת עתה. היא מזכירה התנהגות של אנשים הלכודים ברשתה של כת העוסקת בשטיפת מוח. כשהבעתי בפני אימו את החשד שיגאל עמיר היה סוכן ופרובוקטור של השב"כ, היא ענתה לי: "יכול להיות שאתה צודק". כששאלתי אותה אם תהיה מוכנה לחשוף פרטים המעידים על כך, השיבה שיגאל לוחץ עליה כמעט בכל שיחה טלפונית וביקור שלא תתערב בחשיפת הפרשה. בקטע עיתונות נוסף ניתן למצוא אישור לחשד שמידע חשוב הוסתר מבית המשפט בבואו לדון בתביעה נגד יגאל עמיר. שהרי עמיר לא לחץ על אימו לשתוק ולהימנע מגילוי מידע בטענה שסיפר כבר הכל ואין לו מה להסתיר, אלא בתירוץ שהשתיקה בפרשה היא אינטרס לאומי. על השאלה הכיצד זה הסכים עמיר לשמש הנאשם במעשה רצח ועתיד לבלות את כל ימיו בבית הכלא ניתן להשיב כי אמנם נגזר עליו מאסר עולם, אבל הוא לא בהכרח יישב כל חייו בכלא. באחת מישיבות בית המשפט הוא פלט כי יתכן שישתחרר בטרם ימלאו לו 40. ואכן, לא קשה לדמיין סיטואציה שבה יושב עמיר מול מפעילו בשב"כ וזה סוקר בפניו זו מול זו את האפשרות להסגיר את מפעיליו, לעורר את זעמן של מערכות הממסד כלפיו ולהיוותר בודד ומובס, לעומת האפשרות לשתוק, לקבל תנאי מאסר נוחים יותר, להיות מוצג בעוד עשור עד עשור וחצי כקורבן הסתה של הימין (בדומה להצגתו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג), ולזכות בקציבת עונשו ובחנינה. שהרי, להבטיח תמיד אפשר. למעשה, אפילו לא היה צורך 'לשכנע' אותו לבחור באפשרות השנייה. הוא עצמו יכול היה להבין כי אילו הכחיש את אשמתו, איש לא היה מוכן להקשיב לו. בעיני רוב הציבור, שעבר את שטיפת המוח התקשורתית האינטנסיבית מרגע ההודעה על הפגיעה ברבין, יגאל עמיר אינו יכול להיות אלא רוצח קנאי ושפל, ואילו בעיני המיעוט הקיצוני והמטומטם המעריצים אותו על 'גבורתו' הוא יהפוך לנבזה, טיפש ופחדן. זוהי כנראה משמעות פליטת הפה שלו, כי הכל הצגה והמשפט מכור. שהרי במשך הזמן שבו היה חשוף לתקשורת, הודה בכל המעשים המיוחסים לו ושיתף פעולה עם מאשמיו. הפער הזה, בין מה שהוא יודע לבין מה שמותר לו להראות שהוא יודע, השתקף היטב בחיוכיו. לא הייתה בהם כל הבעת התנשאות או בוז, אלא הבעה של 'עודף ידע חבוי'. את מה שאמר במשטרה לאחר הרצח: "אני את החלק שלי עשיתי", אין לפרש אפוא כפרוגרמת חייו של רוצח קנאי אלא כפשוטו: את החלק שלו בהסכם עם השב"כ הוא ביצע. קיימת משמעות נוספת לפליטת הפה של יגאל עמיר בדיון על הארכת מעצרו מ- 3 בדצמבר 1995 (הידיעה העיתונאית על הדיון הובאה בתחילת פרק ב'). כך מצוטט עמיר בפרוטוקול של הדיון הזה: כנראה שבעקבות הידיעה על מותו של המאבטח יגאל עמיר היה מוכן לגלות את האמת ואף עשה ניסיון לספר על כך בבית המשפט. ניסיון הזה נקטע באיבו על ידי השופט. בהמשך, פירש השופט את דבריו כך: כנראה שלנוכח שטיפת המוח התקשורתית, גם שופטים לא היו מסוגלים באותם ימים לפרש את מילותיו של יגאל עמיר כפשוטן ומיהרו לייחס להן משמעות פוליטית. הסבר אפשרי אחר או אולי נוסף לשיתוף הפעולה של עמיר עם מאשמיו לאחר תקופת ארוכה שבה הוחזק ללא מגע עם פרקליט או עם בני משפחה, הוא שבאותה תקופה הצליחו לשכנע אותו כי הוא שרצח את רבין, לאחר שקליעי הסרק שקיבל הוחלפו מבלי ידיעתו בקליעים רגילים. נראה כי בחירת יגאל עמיר כסוכן ופרובוקטור נעשתה לפני שנשלח לריגה, בירת לטביה, כמאבטח. אחרת קשה להסביר מדוע נשלח ללטביה, לשמש כמאבטח, בחור צנום ונמוך קומה וללא ניסיון קודם בתחום. 7. משפחת רביןהתנהגותם של בני משפחת רבין מאז הרצח, בהחלט מצריכה פרשנות.בספרה 'הולכת בדרכו' קובעת לאה רבין כי יתכן שיגאל עמיר לא פעל לבדו, כלומר - היה לו שותף לרצח, אבל אין היא רואה באפשרות הזאת חשיבות מיוחדת (עמוד 32)....

 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS