הועדה הציבורית לחקר רצח יצחק רבין
  www.therabinkilling.com
חקר רצח רבין
יום ה', כט’ בתשרי תשע”ח
עוה"ד ניצנה דרשן-לייטנר, בשם חברי הוועדה התובעים, הגישה תביעה על הוצאת לשון הרע לבית משפט השלום בתל אביב, כנגד אנשי ידיעות אחרונות" - יובל קרני, רותי יובל וארנון מוזס, בסך 300,000ש"ח. כתב התביעה מובא כאן כלשונו, עם קישורים לפרסומים נוספים בעניין התביעה וקישורים על מצבה המשפטי.

דיווח מפורט על הגשת התביעה: כתבה בערוץ-7 על הגשת התביעה מ-19.10.2010 דיווחים בנושא באתר מיוחד שמנהל בנושא פרופ' אריה זריצקי: התביעה לבימ"ש השלום תשובת ההגנה של "ידיעות" פסק הדין עדות הגנה +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++ בבית משפט השלום ת.א. 204559/02 בתל-אביב התובעים: 1. ד"ר דוד חן 2. פרופ' אריה זריצקי 3. פרופ' הלל וייס ע"י ב"כ עוה"ד ניצנה דרשן-לייטנר מרח' עמק איילון 28 מודיעין, 71700 טל: 9733336-08, פקס: 9733338-08 - נ ג ד - הנתבעים: 1. עיתון ידיעות אחרונות בע"מ 2. יובל קרני 3. רותי יובל 4. ארנון מוזס בית ידיעות אחרונות רח' נח מוזס תל-אביב מהות התביעה: לשון הרע סכום התביעה: 300,000 ש"ח כתב תביעה הצדדים 1. התובעים כולם הינם אנשים פרטיים: התובע מס' 1, ד"ר דוד חן, הינו מנתח בכיר בבית החולים "אסף הרופא". התובע מס' 2, פרופ' אריה זריצקי, הינו מרצה בכיר באוניברסיטת בן-גוריון. התובע מס' 3, פרופ' הלל וייס, הינו מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. 2. התובעים חברים ב"ועדה הציבורית לחקר האמת מאחורי רצח רבין", ועדה הקוראת להקמת ועדת חקירה חדשה לחקירת הארועים שסבבו סביב רצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל. 3. הנתבע מס' 1 הינו עיתון יומי היוצא לאור בישראל (להלן: "העיתון"). 4. הנתבע מס' 2 כתב עבור העיתון כתבה שהתפרסמה ביום 21/12/01 במוסף "7 ימים" של עיתון סוף השבוע, שכותרתה "הרוקדים על הדם". הכתבה התפרסמה בעקבות כנס שערכה "הועדה הציבורית לחקר האמת מאחורי רצח רבין", ושהתובעים נטלו בו חלק. 5. הנתבעת מס' 3 הינה עורכת המוסף "7 ימים" וערכה את הכתבה האמורה. כותרות הכתבה והערות המערכת נעשו מפיה. 6. הנתבע מס' 4 הינו עורך העיתון. הרקע לתביעה 7. לאחר רצח ראש המשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, ב-4 בנובמבר 1995, החלו לעלות שאלות רבות וקשות הקשורות לרצח, אשר לא ניתן להם מענה בדו"ח ועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית אשר חקרה את ארועי הרצח. 8. שאלות אלה, הדנות בנסיבות הקשורות לרצח, בארועים שקרו בסמוך ללאחר הרצח ולפניו, והמגיעות עד כדי הטלת ספק רב בהרשעת האחראים לרצח, הינן שאלות כבדות משקל, משמעותיות ביותר, אשר נותרו ללא פתרון. 9. שאלות אלו, כל עוד הינן תלויות ועומדות, מטילות ספק רב במסקנות אליה הגיעה ועדת שמגר. זאת, מאחר והעובדות העומדות בבסיס שאלות אלו, חלקן עולות מראיות אשר לא הובאו בפני ועדת שמגר, או שלא נחקרו על ידה, וחלקן עובדות שהתגלו מתוך הראיות הרשמיות הקשורות לפרשת הרצח, אשר לא הוארו בפני הועדה באותה עת. עובדות אלו סותרות את המסקנות אליהן הגיעה ועדת שמגר, עד לכדי הטלת ספק רב בסבירות מסקנות הועדה. 10. "הועדה הציבורית לחקר האמת מאחורי רצח רבין" נוסדה, איפוא, כדי לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית ציבורית, אשר תבדוק את השאלות הרבות העולות מארועי הרצח, ותסיק את המסקנות הראויות לגביהן. 11. דו"ח ועדת שמגר נחתם ביום 17 לדצמבר 1995, שישה שבועות מייד לאחר הרצח. הוא התבסס על המידע שהיה בפני הועדה באותה העת. הועדה עצמה התכנסה בזמנים שהרוחות לוהטות, שהאוירה סוערת, כאשר אנשים שיש בידיהם מידע השונה משהיה ידוע בפומבי באותה עת, או שטרם התפרסם, מהססים להגיע אל הועדה למסור עדותם. 12. המנדט שהיה בידי הועדה היה מצומצם. על פי כתב המינוי לועדה, הועדה נתכנסה לדון בהיערכות הבטחונית והמודיעינית ובכל הקשור לאבטחת האישים בכלל ובעצרת בה אירע הרצח בפרט. יתר השאלות העולות הקשורות לרצח, המבוססות על עובדות שאין להן עוררין, לא היו בסמכות הועדה לחקרן. עובדות נחרצות אלה לא עומדות בקנה אחד עם מסקנות ועדת שמגר. 13. "הועדה הציבורית לחקירת האמת מאחורי רצח רבין" נוסדה על מנת להביא לועדת חקירה ממלכתית ציבורית, אשר תפתור את הבעיות הללו. בחודש נובמבר 2001 כינסה הועדה כנס רב משתתפים, ובו דנה, בין היתר, בסוגיות המפורטות להלן. מסקנות ועדת שמגר 14. ועדת שמגר קבעה, כי יצחק רבין ז"ל, נרצח בליל ה-4 בנובמבר 1995, בשעה 21:45, בכיכר מלכי ישראל לשעבר, בידי המתנקש, יגאל עמיר. הועדה קבעה כי שלושה קליעים נורו בעת הארוע מאקדחו של יגאל עמיר, שניים מהם פגעו בראש הממשלה, ואחד פגע במאבטחו, יורם רובין: הקליע הראשון נורה מטווח של כ-50 ס"מ (ואולי מעט פחות) ופגע בגבו של יצחק רבין, השני פגע בידו של המאבטח רובין, והשלישי פגע במותנו של יצחק רבין, לאחר שרבין התכופף ונטה כלפי מטה. מצ"ב א': דו"ח ועדת שמגר בעמ' 30-31. 15. מסקנה זו אינה מתיישבת עם דו"חות המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, עם דו"חות בית החולים "איכילוב" אליו הגיע יצחק רבין לאחר הארוע, אם הדו"ח הפתולוגי של המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, ועם רשימת עדויות שנמסרו לועדת שמגר עצמה. הסתירות שמעלים הדו"חות הרשמיים של מדינת ישראל, בינם לבין עצמם ובינם לבין מסקנות הועדה, מעלות ספק רב בנוגע לנכונות מסקנות ועדת שמגר באשר לרצח. או במלים אחרות, ועד כמה שישמע הדבר בלתי יאומן, ספק רב, אם מותו של יצחק רבין ז"ל נגרם כתוצאה מירי שביצע יגאל עמיר. הקליעים 16. הקליעים שנורו מהאקדח בליל הרצח, בשעה 00:50, נמסרו לידי המעבדה לזיהוי פלילי של מטה המשטרה הארצי בירושלים (להלן: "המז"פ") הראיות החשובות ביותר בכל הארוע: כלי הירי, האקדח ששימש את המתנקש בעת הירי, ושלושת התרמילים הריקים של שלושת הכדורים שנורו מהאקדח בשעת הארוע. האקדח והתרמילים סומנו כ"מוצגים" עובר למסירתם לידי המז"פ לבדיקה, שכן אלו, לפי הנטען, הם האקדח והכדורים שפגעו בראש המשלה המנוח ויצחק רבין. חוקר המז"פ, ברנרד שכטר, קיבל את האקדח והתרמילים לידיו ממשטרת ישראל, וקבע לגביהם את הממצאים הבאים (תיק מז"פ זב/08-15206/95): א. כלי הירי הינו אקדח מסוג ברטה (BERETTA) תוצרת איטליה, מודל 84F, קליבר 9 מ"מ קצר, מספר סידורי D98231Y. מחסנית האקדח היתה טעונה ב-8 כדורים חיים קליבר 9 מ"מ קצר בצבע נחושת, 4 כדורים מהם רגילים (מסוג FMJ) ו-4 כדורים מהם עם ראש חלול וכדורית מתכת בתוכם (להלן: "כדורי הולופוינט"). הכדורים היו מסודרים במחסנית על פי הסדר הבא, מהכדור העליון לכדור התחתון: 1. כדור רגיל 2. כדור הולופוינט 3. כדור הולופוינט 4. כדור רגיל 5. כדור הולופוינט 6. כדור רגיל 7. כדור הולופוינט 8. כדור רגיל כדורי ההולופוינט היו תוצר של יצור עצמי. מדובר בכדורי נחושת רגילים, אשר בקצה שלהם נקדח חור, ולתוכו הוכנסה כדורית פלדה בקוטר 5.5 מ"מ במשקל 0.7 גרם. חוקר המז"פ, ברנרד שכטר, כותב בחוות דעתו, כי לדעתו, מטרת כדורית הפלדה שהוכנסה לקליעים הינה לאפשר לקליע לחדור עמוק יותר לתווך (MEDIA) אליו נורה, בהשוואה לעומק החדירה של אותו הקליע ללא הכדורית. ב. בתוך מיכל פלסטיק לסרט צילום בצבע לבן נמצאו שלושה תרמילים קליבר 9 מ"מ קצר, סימול בסיס "WIN". מצ"ב ב': חוות הדעת של ברנרד שכטר. 17. הקליעים שהוצאו מהגופה ביום 05 בנובמבר 1995 התקבל אצל חוקר המז"פ, ברנרד שכטר, שני הכדורים, שלפי הנטען, פגעו ביצחק רבין והרגוהו. הכדורים סומנו כ"מוצגים" עובר למסירתם לידי המז"פ, ותיאורם כדלקמן: א. קליע בצבע אפור מסוג הולופוינט SILVER-TIP, תוצרת וינצ'סטר, משקל מדוד 5.49 גר'. הקליע הוחזק בתוך מיכל פלסטיק סגור בפקק בצבע כחול, עליו כתוב "קליע מבית חזה ימין, יצחק רבין". ב. קליע בצבע אפור מסוג הולופוינט SILVER-TIP, תוצרת ויצ'סטר, משקל מדוד 5.52 גר'. הקליע הוחזק בתוך מיכל פלסטיק סגור עליו כתוב: "קליע מריאה שמאל, רבין יצחק". ראה חוות הדעת (נספח ב'). 18. מהשוואת שתי ערכות המוצגים הללו, הכדורים אשר נותרו במחסנית האקדח של יגאל עמיר, והכדורים אשר נורו ביצחק רבין, עולה, כי הכדורים שנורו ביצחק רבין אינם מסוג הכדורים שנורו מאקדחו של יגאל עמיר. באקדחו של יגאל עמיר נמצאו כדורי הולופוינט אשר יוצרו בתוצרת עצמית, העשויים נחושת. ביצחק רבין פגעו כדורי הולופוינט מתוצרת וינצ'סטר מסוג SILVER-TIP, העשויים עופרת. הכדורים שנותרו במחסנית האקדח של יגאל עמיר הינם כדורים רגילים, חלולים כשבראשם מצויה כדורית פלדה, או בלתי חלולים עשויים מקשה אחת, מסוג FMJ העשויים נחושת. הקליעים שהוצאו מגופתו של יצחק רבין הינם כדורי SILVER-TIP העשויים עופרת, כולם מקשה אחת. הקליעים אינם אותם קליעים. 19. דו"ח מעבדה נוסף, אשר תומך במסקנה הבלתי נמנעת, כי הכדורים שנורו מאקדחו של עמיר אינם הכדורים שנורו ביצחק רבין, הינו דו"ח של חוקר מז"פ אחר במטה המשטרה הארצי בירושלים, ברוך גלטשטיין. 20. בתאריך 05 בנובמבר 1995 קיבל חוקר המז"פ, ברוך גלטשטיין, את בגדי ראש הממשלה ובגדי המאבטח לבדיקת הירי. חוקר המז"פ קיבל את הז'קט שלבש רבין בליל הארוע, ז'קט בצבע כחול (תיק מז"פ זב/09-15206/95). בדיקת הז'קט של ראש הממשלה העלתה, כי סמוך לחלק האמצעי העליון של גב הז'קט, קרוב לתפר מצידו הימני, נמצא חור בקוטר של כ-0.7 ס"מ. בשולי החור וסביבו נמצאה כמות קטנה של פיוח וכמות ניכרת של עופרת ושרידי אבק שריפה. סמוך לחלק השמאלי התחתון של גב הז'קט נמצא קרע באורך כ-6 ס"מ. באיזור התחתון של הקרע וסביבו נמצאה כמות גדולה מאוד של פיוח ועופרת וכמות קטנה מאוד של שרידי אבק שריפה. בכדורים שפגעו ברבין, לא היה סימן לנחושת. היו אלה כדורים עשויים עופרת בלבד. הכדורים שנמצאו באקדחו של עמיר, לעומת זאת, היו כולם נחושת, עם כדורית קטנה של פלדה בראשם. כאמור, לא נמצא שום ממצא עשוי נחושת. מצ"ב ג': חוות הדעת של חוקר המז"פ, ברוך גלטשטיין. 21. הטענה כי הקליעים שנורו מאקדחו של עמיר הם לא אותם קליעים שהוצאו מגופת ראש הממשלה מתחזקת לאור חוות דעתו של פרופ' היס. בחוות הדעת מתאר פרופ' היס את הקליעים שהוצאו מגופתו של יצחק רבין ומיקומם, כדלקמן: "קליע מתכתי מעוך בצבע אפור עם ליבת עופרת מעוכה בצורת פטריה בקוטר כ-9 מ"מ, נמצא מתחת לרקמת השומן". "ושם נמצא קליע מתכתי מעוך בצבע אפור עם ליבת עופרת מעוכה בצורת פטריה בקוטר כ-9 מ"מ שהועבר למיכל מיוחד". מצ"ב ד': חוות הדעת של פרופ' היס. 22. הקליעים שהוצאו מהגופה עשויים כולם עופרת, ללא כל נחושת, והם עשויים מקשה אחת. דהיינו, אין הם מורכבים מקליע ובראשו כדורית פלדה, אלא מקשה אחת של עופרת. ואילו כדורי ההולופוינט שנמצאו במחסנית של יגאל עמיר עשויים היו שני חלקים: קליע נחושת חלול ובתוכו כדורית פלדה. ההבדל המשמעותי הנ"ל עורר תמיהה וחשד גם אצל חוקר המז"פ, ברנרד שכטר. 23. לאחר שמצא, כי הקליעים שנמצאו במחסנית אקדחו של יגאל עמיר, שונים מהכדורים שנמצאו בגופתו של יצחק רבין ז"ל, ביקש חוקר המז"פ לחפש בגופתו של יצחק רבין את אותן כדוריות קטנות שהיו אמורות להיות מצורפות לקליעים החלולים. הוא ביקש מפרופ' היס לבדוק בבדיקות הרנטגן האם יש כדוריות בגופה. כך העיד ברנרד שכטר במשפטו של יגאל עמיר: "ברנטגן. ביקשתי שיחפשו כדורים בגופה. אני לא זוכר מתי ביקשתי זאת. שאלתי בערך 5 פעמים אחרי שראיתי את התחמושת שהגיעה לתיק, שהיתה כדורית בתוך 4 כדורים, ולכן שאלתי את הפתולוג ד"ר היס, נא לבדוק את הרנטגן ויתכן שיש כדורית. הוא אמר שבדק בדק בדק ולא מצא". 24. בדו"ח ועדת שמגר אין הסבר לסתירה הנ"ל, הקיימת בין הקליעים שנמצאו באקדחו של יגאל עמיר, ואשר הטענה לגביהם כי נורו ממנו, לבין הקליעים שנמצאו בפועל בגופו של יצחק רבין. בהתאם לזאת, אין מענה לספק המבוסס המתעורר לאור ההבדלים הנ"ל, כי יתכן ויצחק רבין לא נורה מאקדחו של יגאל עמיר. טווח הירי 25. ועדת שמגר קבעה בחוות דעתה, כי המתנקש, יגאל עמיר, ירה בגבו של יצחק רבין מטווח של כ-50 ס"מ. אחר כך ירה במתנו לאחר שיצחק רבין התכופף ונטה מטה. 26. חוות דעתו של ברוך גלטשטיין, קובעת, לעומת זאת, אחרת. לפי הבדיקה המעבדתית שביצע חוקר המז"פ, ברוך גלטשטיין, עולה, כי על פי תוצאות הבדיקה, את היריה הראשונה ירה עמיר בגבו של ראש הממשלה מטווח של פחות מ-25 ס"מ, ואת היריה השניה ירה במותנו מטווח מגע. 27. בחוות דעתו פירש חוקר המז"פ, ברוך גלטשטיין, את ממצאיו וקבע, כי החור הראשון בז'קט, זה שנוצר בגבו של יצחק רבין, הוא, בסבירות גבוהה, חור כניסת קליע שנורה מטווח הקטן מ-25 ס"מ, או אפילו מטווח מגע. החור השני בז'קט, זה שנורה במותנו של רבין, הינו בסבירות גבוהה מאוד, חור כניסת קליע שנורה מטווח מגע. 28. בעדותו במשפט הרצח של יגאל עמיר, הסביר ברוך גלטשטיין את אופן הבדיקה שמתבצעת לקביעת טווח הירי: "ככל שגדל מרחק הירי הריכוז של אותם החלקיקים הולך וקטן וגם הפיזור שלהם משתנה. בירי מטווח מגע יש מאפיינים נוספים בטווח מגע כתוצאה מהגזים הנפלטים מהקנה מוצאים סימני קריעה בבגד ופיוח רב, אלה מהפיינים שאופייניים ק לירי מגע. בז'קט של ראש הממשלה, בגב הז'קט, בחלק העליון שלו, הוא מימין לתפר מצאתי חור ירי, כפי שמפורט בעמ' 2 של חווה"ד, שעל פי פיזור אבק השריפה סביבו והעופרת הוא נורה מתחת ל-25 ס"מ. חור הירי השני היה בתחתיתו של הז'קט, מצד שמאל, והיו לו מאפיינים של ירי מגע שכללו פיוח רב וכמות גדולה של עופרת וקריעה באורך 6 ס"מ, שהם מאפיינים קלאסיים לירי מגע". 29. ועדת שמגר קבעה, כפי שאמרנו בתחילה, כי יצחק רבין נורה מטווח של חמישים ס"מ (ואולי קצת פחות). מעבר לקביעה עובדתית זו, אין אף עדות סותרת הטוענת, כי יגאל עמיר עמד במרחק קצר יותר מראש הממשלה. להפך, עדים רבים מרחיקים את עמיר ממקום הליכתו של ראש הממשלה אף למרחק של מטר ומטר וחצי. סרט הוידאו של אירועי הרצח, אשר צולם על ידי הצלם החובב, רוני קמפלר, מעמיד את עמיר במרחק של לפחות חצי מטר מראש הממשלה בעת יריתו הראשונה, ורחוק מזה ביריה השניה. כך גם מחייב ההגיון. אם רבין נפל לאחר היריה הראשונה, המרחק בינו לבין היורה אך גדל. 30. כיצד איפוא מתיישבת קביעתו של מומחה המז"פ בנוגע לטווח המגע עם ממצאי ועדת שמגר? אם יגאל עמיר לא התקרב ליצחק רבין אלא עד טווח של 50 ס"מ, מי ירה ביצחק רבין פעם ראשונה מטווח של פחות מ-25 ס"מ, ופעם שניה מטווח מגע? 31. סיכום מערך הטיפול הרפואי שניתן ליצחק רבין בנסיונות להציל את חייו תומך אף הוא בטענה, כי רבין נורה מטווח אפסי. על פי "סיכום המהלך הקליני", אשר נחתם על ידי שלושת הרופאים שטיפלו ברבין באותו ערב, ד"ר י. קלוגר, מנהל מערך הטראומה, ד"ר מ. גוטמן, סגן מנהל מחלקת כירורגית ב' ו-ג', ופרופ' י. קלאוזנר, מנהלת מחלקת כירורגית, פצעי הכניסה שנמצאו על גופתו של יצחק רבין היו לא מפוייחים. 32. אי ישוב סתירה זו מעלה בשנית את המסקנה המזעזעת, כי יתכן שלא היה זה יגאל עמיר שהביא למותו של ראש הממשלה. הדו"חות הרפואיים 33. סתירה אחרת עולה מהדו"חות הרפואיים שנרשמו בערב הרצח, לאחר שהגיע ראש הממשלה לבית החולים "איכילוב", במסגרת הנסיונות להציל את חייו, ולבסוף, במסגרת קביעת מותו. 34. בדו"חות הרפואיים שנרשמו על ידי הצוות הרפואי שטיפל ביצחק רבין עת הגיעו לבית החולים נקבע, כי הקליע הראשון שנורה לעבר ראש הממשלה פילח את גבו מתחת לעצם השכם, עבר דרך הריאה, פגע בעמוד השדרה במקום החיבור של הצלע לחוליה, ונעצר בקדמת בית החזה הימני (איזור צלע 2, 3). כדור זה גרם לשבירת חוליות עמוד השדרה בין D5 ל-D6. הקליע השני שפגע במותנו של ראש הממשלה עבר ממותנו השמאלי כלפי מעלה, קרע את הטחול והסרעפת ונעצר בשער הריאה השמאלית. מצ"ב ה': הדו"חות הרפואיים. 35. אדם שנפגע בעמוד השדרה, שחוליה בעמוד השדרה שלו נפגעת (ובמקום אחד נכתב מתרסקת), סביר להניח שיסבול משוק ספינלי, ומייד נופל על רגליו. לא כך ראש הממשלה. 36. בקלטת הוידאו אשר צולמה ערב הארוע על ידי הצלם החובב, רוני קמפלר, נראה שרבין כלל לא נפגע מהיריה שנורתה בגבו. בקלטת נצפה רבין שומע את היריה הראשונה, מפנה את פניו לאחור לברר את פשר קול הירי, ללא כל רתיעה, וממשיך בצעדיו לעבר מכוניתו. בניגוד למצופה ממנו על פי מדע הרפואה, רבין לא נופל על רגליו כתוצאה מהירי בגבו. ירי אשר נטען לגביו, כי הביא לריסוק עמוד השדרה, לא גרם לו לרבין באותו רגע אלא להסיט את מבטו אחרונית לברר את מקור הירי, ולהמשיך לצעוד לעבר מכוניתו. 37. לא זו אף זו. מעדותו של המאבטח, יורם רובין, בפני ועדת שמגר, עולה, כי רבין התנהג בצורה שלא ניכרו בה כל אותות פגיעה כלשהי, קל וחומר פגיעה בעמוד השדרה: "זיהיתי הפסקת ירי. ראיתי שהיה מטח, וזיהיתי. אמרתי (לעצמי) הפסקת ירי. מישהו קפץ. אמרתי לו 'יצחק, אתה שומע רק לי, לאף אחד אחר אתה לא שומע'. ותוך כדי תנועה הוא עוזר לי לקום. זאת אומרת, הוא שיתף איתי פעולה. יכול להיות שזה השלב הראשוני של איבוד ההכרה, אני לא יודע מה. זינקנו, בפירוש זינקנו. אני התפלאתי, אחרי זה כשאני משחזר, איך בן אדם בגיל כזה, איך יכולנו לקפוץ ככה". 38. במלים אחרות, רבין, לאחר פגיעה בעמוד השדרה, פגיעה אשר אמורה לפגוע בשתי חוליות בעמוד השדרה, נראה כשהוא ממשיך ללכת, מתבונן לאחור לברר מה פשר היריה, אינו נופל ארצה, אלא רק עם דחיפתו של מאבטחו, רובין, ובהוראתו של האחרון, קם ומזנק לעבר הרכב. 39. התנהגות זו מתיישבת רק עם מסקנה אחת הגיונית: שרבין לא נפגע בעמוד השדרה בשעת הארוע. 40. גם במותנו לא נפגע רבין בעת הארוע. היריה השניה, כאמור, היתה מסלול מיוחד של קליע החודר ממותנו השמאלית של ראש הממשלה, עולה מעלה לכיוון הטחול והסרעפת, ונעצר באונת הריאה השמאלית. רובין שמע יריה נוספת כשהם שכובים על הארץ. דהיינו, היריה הנוספת שפגעה לכאורה במותנו של ראש הממשלה, זו היריה המתוארת לעיל, פגעה בראש הממשלה כשהוא שוכב על הרצפה. על מנת שהכדור יפגע ברבין במסלול שעבר, דהיינו מלמטה כלפי מעלה, וכשהוא נורה מטווח אפס, היה על ראש הממשלה להתכופף לתנוחה מאוד מסויימת, כאשר מותנו גבוה יותר מראשו, ועל יגאל עמיר היה להתכופף אף הוא אל עבר מותנו של ראש הממשלה, להתקרב אליו, ולירות בו לכיוון מטה מטווח אפס. 41. לא זה ולא זה קרו. ראש הממשלה לא התכופף. וודאי שלא הרכין את ראשו כלפי מטה נמוך יותר ממותנו. הוא נשכב על הרצפה כשרובין מסוכך עליו. יגאל עמיר לא כופף את ידו לרגע, ולא התכופף בעצמו. וודאי שלא כרע על ברכיו כדי לירות בראש הממשלה מטווח אפס. על פי סרט הוידאו המתעד את הרצח, המשיך עמיר לירות את יריותיו במאוזן, בקומה זקופה, כשידו מושטת קדימה במקביל לקרקע, וכך גם נתפס על ידי אנשי הבטחון, כשהוא בעמידה זקופה. 42. מניתוח הדברים האמורים עולה שוב השאלה הבלתי נמנעת, האם באמת יגאל עמיר ירה בראש הממשלה את שתי היריות הקטלניות שגרמו למותו? ואם התשובה לכך חיובית, כיצד מסתדר הדבר עם הממצאים הרשמיים, אשר אין עליהם חולק, המורים אחרת? 43. דבר נוסף מבליט את חוסר העקביות בכל הקשור לממצאים הרפואיים של יצחק רבין. דומה, כי חוות הדעת של נתיחת הגופה שביצע פרופ' היס מנסה להסתיר את העובדה, כי רבין נפגע בעמוד השדרה כתוצאה מהירי. בכל חוות הדעת שלו, חוזר פרופ' היס ומדגיש, כי לא נתגלו שום שברים בעמוד השדרה, וכי לא נגרמה שום פגיעה לעמוד השדרה. ראה חוות הדעת (נספח ד'). 44. זאת, שעה ששלושת הדו"חות הרפואיים השונים, אשר סקרו את פעולות ההצלה והנתיחה שביצעו הרופאים ביצחק רבין בתוככי בית החולים, ציינו מפורשות, כי חוליות D5 ו-D6 נפגעו, וכי רבין סבל מהלם ספינלי. ראה הדוח"ות הרפואיים (נספח ה'). 45. מתי איפוא ארעה הפגיעה הקטלנית? לפי כל הראיות, רבין לא נפגע כתוצאה מהירי בכיכר מלכי ישראל. לא היתה עדות אחת שאישרה, כי רבין אכן נפגע בגופו. להיפך. כל העדויות הצביעו על כך, שנכון לאותה עת, לא היה ספק כי רבין לא נפגע. 46. גם אשתו של יצחק רבין ז"ל, לאה רבין ז"ל, לא ראתה בעת הארוע שום סימני כאב על פניו של בעלה, טרם נפרדה ממנו לרכב שפינה אותה מהזירה. בספרה "הולכת בדרכו" כותבת הגב' רבין: "המראה של המאבטחים הכורעים מעל יצחק שב והופיע לנגד עיניי. היה איום והם גוננו עליו מפני האיום הזה. כשהתבוננתי ביצחק להרף עין, לפני שנעלם מתחת למאבטחים, הוא נראה בסדר גמור". מצ"ב ו': עמודים 23-24 בספרה של לאה רבין, "הולכת בדרכו". 47. גם כל כתמי דם לא נמצאו בזירת הארוע. לא נמצאו כתמי דם על הרצפה, במקום בו נפל יצחק רבין, על אף שנורה פעמיים, יריה אחת בטחול ובסרעפת, ועל אף שאיבד, על פי הדו"חות הרפואיים, 8 מנות דם. 48. לא נמצאו גם כל שרידי דם על קליעי ההולופוינט שנורו, כביכול, מאקדחו של יגאל עמיר, ואשר הובאו לבדיקת המעבדה. גם שרידי רקמות לא נמצאו על קליעי ההולפוינט הללו. קליעים אלו, הנפתחים בתוך הגוף כפרטיה, חייבים לשאת עליהם שרידי רקמות שעה שחודרים אל הגופה. 49. על כל אלה ניתן להוסיף את הסברה, כי יתכן אף, ויצחק רבין נורה שלוש פעמים (ולא פעמיים כאמור בדו"ח ועדת שמגר). הן שמעון פרס, אשר היה עד לארוע ושהה במהלך הפעולות הרפואיות שבוצעו ברבין בתחומי בית החולים, הן גבי ברבש, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, אשר נכח אף הוא במהלך ההליכים הרפואיים שנערכו ברבין, והן אפרים סנה, שר הבריאות בשעתו, הודיעו כולם כאחד, כי יצחק רבין נורה שלוש פעמים. הדו"ח הרפואי של ד"ר גוטמן, המאושר על ידי אנשי הצוות הרפואי שביצע את ההליכים הרפואיים ברבין, מציין במפורש כי היה פצע כניסה בחזה בשכמה הימנית. פצע זה לא הוזכר בין מסקנותיו הרשמיות של הרצח. 50. הסתירות הן רבות. הסברות רבות עוד יותר. לא על אלה ולא על אלה ניתן מענה בדו"ח ועדת שמגר. אלה ואלה מחייבות חקירה חוזרת של הרצח. העדר שרידי ירי 51. בליל הארוע, ערך פקד אריה משה, מהמעבדה הניידת לזירת העבירה של המעבדה לזיהוי פלילי, בדיקת ממצאי שרידי ירי על ידיו של יגאל עמיר. הבדיקה נעשתה בשעה 22:15. הבדיקה, Feroprint, נעשתה על ידיו של יגאל עמיר, אשר צולמו בצבע ובשחור לבן. 52. תוצאות בדיקה זו היו, כי לא נמצאו על ידיו של יגאל עמיר שרידי ירי, או בלשון הדו"ח, לא נמצאה בידיו של יגאל עמיר 'תגובה בעלת משמעות'. מצ"ב ח': דו"ח המעבדה לזיהוי פלילי מיום 13.11.95. 53. בתום הבדיקה נלקחו דגימות משערו של יגאל עמיר ומידיו, לשם עריכת בדיקה מעבדתית לגילוי שרידי ירי. 54. למחרת, ביום ה-5.11.95, נעשתה הבדיקה המעבדתית לגבי הדגימות שנלקחו. הבדיקה נעשתה על ידי רפ"ק נדב לוין, ראש מעבדת סימנים וחומרים מהמחלקה לזיהוי פלילי. 55. תוצאות הבדיקה היו כדלקמן: במדגם משערו של יגאל עמיר, נמצא חלקיק אחד אותו ניתן לזהות כשריד ירי. במדגם מידיו של יגאל עמיר לא נמצאו כל חלקיקים אותם ניתן לזהות כשרידי ירי. מצ"ב ט': דו"ח המעבדה לזיהוי פלילי מיום 14.11.95. 56. יצויין, כי גם לאחר חמישה ימים מכתיבת הדו"ח הנ"ל, בדו"ח המסכם מיום 19.11.95, הגיע החוקר לאותה תוצאה של העדר שרידי ירי בידיו של עמיר וממצא של חלקיק אחד שניתן לזהות כשרידי ירי בשערו של עמיר. 57. אלא, שבדו"ח זה, אשר נכתב חמישה עשר יום לאחר הרצח, נרשמה לפתע תוצאה של ערכה נוספת חדשה, אשר לא בא זכרה בשום מקום קודם לכן, המתוארת בדו"ח כ"ערכה מס' 2". בשום מקום לא נאמר כי נלקחו מיגאל עמיר שתי ערכות, או שתי דגימות. הדבר אף איננו מקובל. הערכה לבדיקת שרירי ירי מתקבלת כאשר מדביקים נייר דביק על גב כף היד, לצורך קליטת שרידי הירי. על כן אין כלל אפקטיביות להדבקת נייר נוסף על גב כף היד, כששרידי הירי כבר הוסרו בערכה הראשונה. דבר זה, של השגת ערכה נוספת, יוגדר יותר כתמוה, חסר פשר, ותוצאותיו אמורות להיות נמוכות יותר מאשר בבדיקה הראשונה. ברם, כאמור, בכל זאת נרשמו בדו"ח תוצאות של שתי בדיקות. בערכה המסומנת "ערכה מס' 2" נמצאו לפתע חלקיקים רבים בכפות ידיו של יגאל עמיר, אותם ניתן לזהות כשרידי ירי. סרק, סרק 58. כל התמיהות הללו, כל השאלות הללו אשר אין להן מענה, עלולות להוביל, בין היתר, למסקנה שונה מהמסקנה אליה הגיעה ועדת שמגר, והיא, כי ככל הנראה, לא יגאל עמיר היה זה שירה ביצחק רבין את אותם כדורים קטלניים אשר הביאו למותו. וכי יתכן, כי מאקדחו של יגאל עמיר נורו אך כדורי סרק לעברו של ראש הממשלה. 59. מסקנה זו קורמת עור וגידים לאור העדויות המשמעותיות הרבות של אנשי משטרה ושב"כ, אשר העידו, רובם ככולם, כי הכדורים שנורו בזירת הארוע לא נשמעו כדורים אמיתיים, או כי שמעו אנשים בזירת הרצח הצועקים כי מדובר בכדורי סרק, כדורים שאינם אמיתיים. 60. אמנם, ועדת שמגר דנה בשאלה מי צעק את המילים "סרק סרק", והגיעה למסקנה שאין ביכולתה להכריע בסוגיה. ואולם הועדה כלל לא דנה ולא ביקשה לבחון את ההשלכות של עצם היות הכדורים כדורי סרק. לעובדה, כי בעיני כל הנוכחים בזירת הרצח, הכדורים שנורו מאקדחו של יגאל עמיר לא נשמעו כדורים אמיתיים, עלולות להיות השלכות משמעותיות ביותר על עצם ביצוע הרצח. לאור שרשרת העדויות שיתכן ולא כולן הובאו בפני הועדה, עולה ומצטיירת התמונה, כי ככל הנראה, הכדורים שנורו מאקדחו של יגאל עמיר, אכן היו כדורי סרק. אלא אם יובהר אחרת. א. עד התביעה במשפטו של יגאל עמיר, רונן עמרם, העיד: "כשאני עם הפנים לקהל שמעתי יריה, זה לא נשמע כמו יריה אלא פיצוץ שהיה שניה ועוד שניה ועוד שני ניפוצים, זה לא נשמע כמו יריה בהתחלה... חשבתי אולי זרקו נפץ...". וכן: "תוך כדי תנועה שמאלה אחורה, הסתובבתי לאחור עמדו מסביבי שוטרים והיה מאבטח שצעק לכיוון אם זה אמיתי או סרק". העד נשאל בהמשך: "למה חשבת שהכדורים לא אמיתיים?" והוא השיב: "העוצמה היתה חלשה מידי לירי אקדח". ב. המאבטח, יורם רובין, העיד: "שמעתי שאומרים כדורי סרק... זה אקדח סרק, סרק סרק...". ג. עד ההגנה, ש. (מהשב"כ), העיד: "שמעתי שלוש יריות, בעוצמת ירי. אני חשבתי שזה משהו שהוא פחות מרגיל שאני רגיל לשמוע. בעוצמה נמוכה ממה שאני רגיל בד"כ לשמוע". וכן: "אני זוכר אחד השוטר שלבש בגדים כחולים, צעק אלה הם כדורי סרק. או אקדח צעצוע. משהו כזה". ד. עד ההגנה, ע. (מהשב"כ), העיד: "תוך כדי הירי, שמעתי יריה אחת, ותוך כדי הירי שמעתי מאחורי זה לא אמיתי זה לא אמיתי, אני לא יודע לייחס אותם ליורה. אך זה נאמר בצורה מפורשת". ה. עד ההגנה, א. (מהשב"כ), נשאל: "מה לגבי צליל הירי"? והוא השיב: "צליל הירי נשמע חלש". ו. עד ההגנה, אבי יהב, העיד: "זה לא נשמע כמו יריה, ואם כבר יריה זה היה אולי כדור עקר או נפל". ז. עד ההגנה, אפרון משה, העיד: "זה היה רעש עמום... שמעתי צעקות. שמעתי זה דמה, זה סרק משהו בסגנון. הצעקות באו מכיוון היריה, היתה המולה". ח. עדי הגנה נוספים הצהירו כדלקמן: "ואז אני שומע את אחד השוטרים צועק חברה להירגע זה כדורי סרק...", "בוודאות אני זוכר שמישהו צועק בהתקהלות שהיתה ליד המדרגות "זה לא אמיתי", "ובמקביל ליריה צעקות "זה לא אמיתי", "זה לא אמיתי"...", "אני שמעתי צעקה תוך כדי הירי, לא שמעתי זאת בודאות מהיורה, שמעתי צעקה כזו במקביל לירי". 61. לא זו אף זו; גם אנשי השב"כ עצמו, הישות המקצועית ביותר שפעלה שם בשטח, היו בטוחים שאין מדובר בירי אמיתי, אלא רק בנסיון סרק. כפועל יוצא, מייד לאחר קרות הארוע, לא הובילו אנשי השב"כ את לאה רבין לבית החולים "איכילוב", אלא הובילוה למטה השב"כ בתל-אביב. נוסף על כך, במהלך כל הנסיעה, שבו אנשי השב"כ שהיו ברכב והבטיחו ללאה רבין, כי בעלה, יצחק רבין, לא נפגע, וכי הירי לא היה אמיתי. יצויין, כי גם לאה רבין בעצמה היתה סבורה, שלא מדובר היה בירי אמיתי. גם לה נשמעו היריות יריות סרק. 62. בספרה, "הולכת בדרכו", מתארת לאה רבין את ארועי אותו לילה: "הוא (יצחק רבין – הח"מ) התחיל לרדת במדרגות ואני באתי בעקבותיו, במרחק מדרגה אחת, מימין. הקהל הוסיף להיצמד אלינו. מכוניות ניצבו בזו אחר זו בחניון. שמעון פרס, כך למדתי אחר כך, חשב להמתין ליצחק כדי להחליף איתו כמה דברים, אך החליט לדחות זאת להזדמנות אחרת. מנחם, הנהג שלנו, המתין ליד המכונית, נכון לסייע לי להיכנס לתוכה. הייתי עדיין על המדרגות ואילו יצחק כבר היה ליד המכונית. שמעתי שלושה קולות נפץ קצרים. האם היו אלה זיקוקים? רעשנים? לפתע עמדתי שם לבדי. שמעתי את ההמון רוחש ומישהו צועק 'זהלא היה על אמת!'. ואז קפץ מאבטח שני ומשך אותי אל המושב הקדמי של המכונית הבאה בתור. היתה זו מכונית המאבטחים, שליוותה אותנו בדרך מביתנו אל העצרת. הקדילאק כבר שעטה קדימה – עם יצחק, עם הנהג מנחם דמתי ועם המאבטח יורם רובין. דלתות נטרקו. המכונית שישבתי בה נדחקה קדימה והקהל הסתחרר מסביבנו בעודנו יוצאים לדרך. לאן נוסעים? מה קרה לכל הרוחות? המכונית הבקיעה מתוך המעגל האנושי ודהרה ברחוב מבלי להתחשב ברמזורים. לא ראיתי את הקדילאק ולא שום מכונית אחרת של אנשי האבטחה. הנהג הפעיל את הפנס הכחול המהבהב על גג המכונית ולחץ על מתג האזעקה. אינני חושבת שהבחורים ידעו בדיוק לאן הם נוסעים. מרגע שנדחקתי לתוך המכונית שאלתו אותם שוב ושוב: 'מה קרה?' והם שבו וענו בכל פעם, 'זה לא היה על אמת'. 'מה לא היה על אמת?' אין תשובה. האם הם חזרו על מה ששמענו כולנו מפיו של אחד האנשים בקהל, או על דברים, ששמעו מפי מקור מוסמך באוזניות שלהם? בסדר, אמרתי לעצמי, אנחנו בעיצומו של מצב חירום כזה או אחר. אני נתונה בידי המאבטחים. המשימה היחידה שלי היא לאפשר להם לבצע את משימתם. נסענו כמטורפים. המכונית דהרה כמו בסרט של קלינט איסטווד – דילגה על מדרגות, חלפה ביעף בצמתים. המאבטחים היו דוממים ודרוכים, מצייתים בבירור להוראות שניתנו להם. 'לאן אנחנו נוסעים?' שאלתי. 'למטה השב"כ', נאמר לי. 'הוכנסתי לחדר צנוע והתבקשתי לשבת ליד שולחן, שעליו ניצב טלפון, ולהמתין. 'כשנדע משהו, נדווח לך', אמר לי אחד מאנשי השב"כ. הרגעים עברו לאיטם, ואני התחלתי לחשוש שהכדורים לא היו כדורי סרק. אחדים מאנשי השב"כ, כולם צעירים לימים, יצאו ונכנסו. 'מה קרה לו?' לא חדלתי לשאול. 'אל תדאגי', נעניתי. 'כשנדע משהו, נאמר לך'. הם לא נהגו בי בקרירות או בגסות. גם להם לא היה שום מידע. שני משפטים מסתוריים שאמר איש השב"כ חדרו לאוזניי: 'אחד נפצע קשה, השני נפצע קל'. 'איפה הוא?' שאלתי בדרך נואשת שחייבה תשובה. 'באיכילוב', הם הודו סוף סוף. לא היה לי ספק שיצחק הוא שנפצע קשה. עכשיו כבר עברו עשרים דקות מאז הגענו למטה השב"כ, וחשתי היטב בפאניקה הגואה מסביבי. 'קחו אותי מיד לבית החולים', דרשתי". אילו יצחק היה הפצוע הלא רציני, הם היו אומרים לי. והם לא אמרו דבר. משהו רע מאוד קרה לו. ראה העמודים הרלוונטים בספר (נספח ו'). 63. העובדה, כי לאה רבין נלקחה למטה השב"כ ולא לבית החולים, כצפוי במקרה שכזה, ושלכל אורך הדרך הובטח לה בצורה מאוד משמעית כי מדובר בנסיון סרק, וכי הכדורים לא היו אמיתיים, עלולה להוביל למסקנה אחרת, מסקנה שניתן להגדירה כמרחיקת לכת, אם כי לא ניתן להגדירה כבלתי אפשרית, והיא, שאנשי השב"כ נהגו בלאה רבין כך, הואיל וציפו שהכדורים יהיו כדורי סרק. או במלים אחרות, הואיל וידעו, כי יהיה נסיון התנקשות בראש הממשלה אשר הכדורים שישמשו בו יהיו כדורי סרק. 64. מסקנה זו הולכת וקורמת עור וגידים לאור התכונות הנוספות שנתגלו בשטח בעת ארוע הרצח. מייד לאחר הרצח, עוד טרם נודע דבר הרצח ברבים, ואף לא בכלי התקשורת, שלח סוכן השב"כ, אבישי רביב, אשר נכח בזירת הרצח בעת המעשה, הודעות בביפרים לכל העיתונים בנוסח "הפעם פספסנו. בפעם הבאה נצליח". לא ניתן להתעלם מהשאלה, כיצד עוד טרם נודע דבר הפגיעה בראש הממשלה, ידע אבישי רביב, שהיתה פגיעה בראש הממשלה, ומדוע סבר שהיתה זו פגיעת סרק. כמו כן, זירת הרצח, אשר אמורה היתה להיות "שטח סטרילי" נתגלתה כפרוצה לכל עבר וכמו מזמינה מעשה פגיעה בראש הממשלה. נתונים אלו עלולים להצביע על כך, כי השב"כ, על סוכניו, לכאורה, ציפה לנסיון התנקשות כושל בראש הממשלה. 65. תמיהות אלה, שאין להן פשר, ועוד נוספות עליהן שלא הובאו כאן מחמת קוצר היריעה, עלולות להוביל למסקנה המפחידה, כי אנשי השב"כ עצמם הם אלה שתכננו את נסיון ההתנקשות. הם אלה שידעו שיגאל עמיר או מישהו אחר עתיד לפגוע בראש הממשלה, פינו לו את השטח, וציפו כי הכדורים שיירו מהאקדח יהיו סרק בלבד. זו הסיבה שהובילו את לאה רבין למטה השב"כ ולא לבית החולים, והבטיחו לה לאורך כל הדרך שמדובר בנסיון סרק. זו הסיבה שאבישי רביב סבר, עוד לפני שפורסם בכלל דבר הפגיעה, שהיה נסיון התנקשות בראש הממשלה, ושנסיון ההתנקשות לא צלח. 66. טענה זו, אשר מכונה בציבור הרחב "תאוריית הקונספירציה", על כל רבדיה הענפים, לא נבדקה ביסודיות על ידי ועדת שמגר. בדו"ח הועדה קיימת התייחסות ל"תאוריית הקונספירציה", אולם הועדה מודה בעצמה, כי המסקנה אליה הגיעה בנוגע לתאוריית הקונספירציה מבוססת אך ורק על העדויות שהובאו בפני הועדה. מאחר ורוב העדויות התומכות בתאוריית הקונספירציה כלל לא הובאו בפני הועדה, נותר גם עניין זה תלוי ועומד ומבקש הכרעה מבוססת. מצ"ב י': דו"ח הועדה בעמ' 128. 67. 15 שנים לאחר דו"ח ועדת וורן, הועדה אשר חקרה את רצח הנשיא האמריקאי ג'ון פ. קנדי, הורה הקונגרס האמריקאי לפתוח בחקירה חדשה של הרצח. לשם כך הוקמה ועדת חקירה מיוחדת, United States House of Representatives, Select Committee on Assasination, אשר חקרה מחדש את הרצח. החקירה החדשה נפתחה לאור העדויות הסותרות הרבות והסברות השונות שנתגלו והועלו לאחר קרות הרצח, ואשר לא נחקרו היטב, או שלא נחקרו בכלל, על ידי ועדת וורן. לחץ הולך וגואה בציבור האמריקאי הביא את הסנט, 15 שנה לאחר הרצח, להורות על פתיחת חקירה חדשה אודות הרצח. 68. מסקנות הועדה שהוקמה היו מדהימות: בחקירה החדשה נתגלה כי המורשע ברצח, לי הארווי אוסוולד, לא ירה לבדו בנשיא קנדי. מסקנות החקירה החדשה, אשר התקבלו בחודש מרץ 1979, העלו, כי הנשיא קנדי נורה על ידי מתנקש נוסף שהיה בזירת הארוע. 69. מסתבר, איפוא, שכל אותן שמועות, עדויות, סברות או טענות, שאמריקאים רבים העלו לאחר רצח הנשיא קנדי ודרשו בתוקף בגינן את חקירת הרצח מחדש, הניבו מסקנות אחרות, שונות לחלוטין, מהמסקנות שהסיקה ועדת וורן המקורית. מסקנות, שללא ספק בראיית הזמן שלאחר הרצח, היו בחזקת מרחיקות לכת. 70. דו"ח ועדת שמגר מותיר פרצות רבות, אשר אך המעט שבהן הובא כאן, ואשר לא ניתן לכסות עליהן אלא בחקירה נוספת. סקרים שפורסמו מעלים, כי למעלה מ-53% מהציבור בישראל סבורים, כי יש מקום לבדוק את הסתירות הרבות המתעוררות בכל הקשור לארועי הרצח. ביניהם, בתו של ראש הממשלה המנוח, הגב' דליה רבין פילוסוף, אשר קראה מספר פעמים לחקור שנית את מה שהתרחש בליל ארוע הרצח. הוצאת לשון הרע 71. הכנס שנערך על ידי אנשי הועדה הציבורית לחקירת האמת מאחורי רצח רבין בחודש נובמבר 2001, אשר דן, כאמור, בין היתר, בסוגיות האמורות לעיל, זכה לתהודה ציבורית רבת היקף. בעקבות הכנס התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 21/12/01 במוסף "7 ימים" של סוף השבוע, כתבה על הנושא מאת הכתב, יובל קרני, תחת הכותרת "הרוקדים על הדם". דבר הכתבה עיטר את עמוד השער של המוסף, וכותרתה בדף השער היה "הרצח הכפול". הכתבה התפרשה על פני 5 וחצי עמודים, ונושאה היה "הדאגה" מהתפתחות התאוריות השונות העומדות מאחורי רצח יצחק רבין ז"ל. מצ"ב י"א: העתק הכתבה. 72. עיקר הכתבה סבב סביב פועלם של התובעים, תמונותיהם הופיעו בכתבה, וחלקם רואיינו לכתבה. 73. מעבר לכך שהכתבה היתה בוטה ודורסנית, אשר הכפישה את שמם המקצועי וכבודם האישי של התובעים, דעותיהם הוגדרו בה כ"אבסורד", "תאוריה הזויה", והתובעים נתפסו בה כ"תמהוניים", "פנטזיורים" ו"סהרוריים", הרי שהכתבה התיייחסה לתובעים באופן מפורש כרוצחיו (השניים) של יצחק רבין ז"ל. 74. הכתבה הוכתרה בכותרת "הרוקדים על הדם". בעמוד השער של המוסף, הוכתרה הכתבה בכותרת "הרצח הכפול". במסגרת כהה שהוצבה בעמוד הראשון של הכתבה הובא דבר המערכת, וזו הכתירה את טענות התובעים כ"עלילת דם". כן ראתה בהם הכתבה בגדר "מכחישי שואה". 75. כל כינויי הגנאי הללו הופיעו בצורה גלויה ובוטה, באופן שאינו מתפרש לשני פנים. התובעים תוארו כ"רוקדים על הדם", ביטוי שמשמעו שמחה למעשה הרצח, שמחה לאידו של הנרצח. הם הואשמו במעשה של "רצח כפול" ביטוי שאינו נתון לשום פרשנות פרט להטלת אשם בתובעים, כי הם רוצחים בשנית את יצחק רבין ז"ל. "עלילת דם", הגדרת דעותיהם של התובעים, הינו ביטוי מתקופת הביניים המסמל שפיכת דם יהודי על ידי עוכרי ישראל. זהו המעשה המיוחס לתובעים על פי הכתבה. 76. ביטויים אלה הופיעו בהבלטה, באותיות גדולות של קידוש לבנה, בכתבה. הם שימשו בכותרת של הכתבה, הם שימשו בכותרת הכתבה בעמוד השער של המוסף, הם נכתבו במסגרת שחורה ומובלטת בעמוד הראשון של הכתבה כדבר המערכת. 77. הכתבה התייחסה אל התובעים כ"מכחישי רצח רבין", "מסיתים" ו"מדיחים", ובמספר מקומות שונים, הישוותה אותם הכתבה למכחישי שואה. את הכתבה עיטרה תמונת רבין במדי אס. אס., סמל להסתה ולהדחה ערב הרצח, הסתה והדחה המיוחסת לתובעים. 78. הכותרות והכינויים שכונו התובעים בהם בכתבה, והמעשים שיוחסו להם, אינם אלא הכפשה של שמם, השפלתם ועשותם מטרה לבוז לשנאה וללעג, המגיעים לכדי הוצאת שם רע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. 79. לתובעים נגרם נזק רב כתוצאה מהכתבה. העיתון "ידיעות אחרונות" הינו עיתון נפוץ ביותר, המגיע לרוב האוכלוסיה בישראל. עיתון זה כינה את התובעים "רוצחים" בעמוד השער של מוסף "7 ימים", המוסף העיקרי של העיתון, ועל פני 5 עמודים שלמים השמיץ אותם הנתבע, הכפיש את שמם, רמס את כבודם, והעליל עליהם כי הם שופכים את דמו של יצחק רבין ז"ל. 80. על אף שהכתבה באה לחקור, כביכול, את התופעה הצוברת תאוצה של העלאת סימני השאלה סביב מסקנות ועדת שמגר, היא לא הביאה אף טענה עניינית מטענות הועדה, כפי שפורט המעט שבהן בכתב תביעה זה. מטרתה של הכתבה היתה לשפוך את דמם של התובעים, להציגם כמוקצה מחמת מיאוס, והיא עשתה זאת ללא מורא, עם הרבה משוא פנים, במצח נחושה ובכוונת זדון. 81. מייד לאחר פרסום הכתבה פנו התובעים אל עורכת המוסף, הנתבעת מס' 3, בבקשה לפרסם מאמר תגובה מטעמם אשר יתפרסם באותו מוסף, ובאותו הגודל. התובעים נענו בשלילה. 82. ביום 31/12/01 פנתה ב"כ התובעים בכתב אל הנתבע מס' 1 בבקשה לפרסם כתבה זהה בגודלה לזו שנתפרסמה אודות התובעים, אשר תביא באופן אובייקטיבי (ואפילו בלתי אוהד) את טיעוני התובעים ואת הראיות והעדויות עליהם מבוססים טיעונים אלה. הכתבה תחקור באופן יסודי ומקצועי את הטיעונים, תעמיד כנגדם טיעוני נגד, אם תמצא, ואם תמצא לנכון בסופו של דבר לדחות אותם לגופו של עניין, תעשה זאת. מצ"ב י"ב: מכתב ב"כ התובעים מיום 31/12/01. 83. הנתבע מס' 1 התעלם ממכתב זה של ב"כ התובעים. 84. התובעים וחברים נוספים מקרב הועדה, הוסיפו והתקשרו עם עורכת המוסף, הנתבעת מס' 3, בבקשה לפרסם את המאמר הנגדי, הבהירו כי נעשה להם עוול בל ישוער, ברם הנתבעת מס' 3 התעלמה מפניותיהם לחלוטין. 85. ב"כ התובעים פנתה שוב ביום 26/04/02 אל הנתבע מס' 1 בדרישה לפרסם תיקון לכתבה והכחשת הדברים והכינויים שנאמרו בה בכותרת מתאימה, במקום, במידה, בהבלטה ובדרך בה פורסמה לשון הרע. מצ"ב י"ג: מכתב ב"כ התובעים מיום 26/04/02. 86. מכתבה של ב"כ התובעים נענה אך ביום 22/05/02, במכתב בו הסכים ב"כ הנתבעים, עוה"ד מיבי מוזר, לפרסם תגובה מטעם התובעים בגודל של 1/8 עמוד במדור "תגובות" של המוסף "7 ימים". הצעה זו, אשר עומדת על 2.5% מגודלו של פרסום לשון הרע על התובעים, ומהווה, במלים עדינות, לעג לרש, נדחתה על ידי התובעים. מצ"ב י"ד: מכתב ב"כ הנתבעים מיום 22/05/02. מצ"ב ט"ו: מכתב ב"כ התובעים מיום 25/06/02. 87. התובעים יטענו, כי בפרסום הכתבה עצמה, ובעצם התעלמותם של הנתבעים מבקשת התובעים לאזן את התמונה, אפילו באופן בלתי אוהד כלפי התובעים, יש הוצאת לשון הרע בזדון, המזכה את הנפגעים בפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח כל אחד. 88. אשר על כן מתבקש כב' בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 100,000 ש"ח לכל אחד מהם, ובסך הכל 300,000 ש"ח לשלושתם. כן מתבקש כב' בית המשפט לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ. __________________ ניצנה דרשן-לייטנר, עו"ד ב"כ התובעים b:357